במסגרת סיור קצר עם שלושה זוגות אמריקאים ונתן, המלווה אותם.

האורחים הגיעו למסוף אורנית ב-16:30. לאחר הסברים על מרחב התפר, גדר ההפרדה, מחסומים חקלאיים והתנחלויות היוצרות מובלעות בתוך שטח פלסטיני ומאפשרות את ההרגשה שהם חלק מישראל, עצרנו ליד הבית של האני. כרגיל, הגיעה משטרה לבדוק מי אנחנו ומה אנו עושים. האורחים הבינו היטב את המצב האבסורדי ואת הניתוק שגורמות ההתנחלויות וגדר ההפרדה בין כפרים פלסטיניים סמוכים, כמו סנירייה ומסחה.

 17:00 הגענו לשער אורנית בשעת פתיחתו היעודה ב-17:00. היו כבר כמה צעירים שחיכו לפתיחתו, ובמהלך הציפיה הגיעו עוד, סה”כ כ-20 איש שעמדו בסבלנות וחיכו. רק שניים עם אופניים, כל היתר ברגל. הייתה אתם אישה מבוגרת שכעסה התפרץ כששאלתי על בעיות. בנה, שהיה לו בעבר אישור גם לרכב, כבר לא מקבל אישור. יש להם חלקה גדולה, 50 ד’ ואין אפשרות להגיע אליה ולעבד אותה.

17:15  הרכב הצבאי מגיע באיחור ולא ממהרים להעביר את האנשים. אחד מהם מסביר שהאיחור בגלל שהתחילו יום קודם לפתוח שלוש פעמים ביום גם את המחסום הצפוני יותר (אבו סלמן/בית אמין – 1447) שהיה סגור בחודשים האחרונים, מאז שפתחו מחדש את אורנית.

ניצלתי את הזמן עד לסגירת השער לדבר איתם על הבעיות הרבות הנובעות מן הכיבוש, ובין השאר הזכרתי את בעיית המים והכמויות המזעריות שהפלסטינים מקבלים לעומת המתנחלים. סיפרו לי שבשילה. שם היו קודם לכן, הסבירו להם שלפלסטינים יש מזל שהם חיים ליד התנחלויות, כך הם יכולים להשתמש בחשמל ובמים שלהם…

כשהגענו למחסום חבלה, השער כבר היה פתוח, משאיות ואנשים עברו לשני הכיוונים. המשכנו לתצפית על מובלעת אלפי מנשה וביקור קצר בערב א רמדין.