ב-14:30 חצינו את מחסום ברטעה. החניונים מלאים. מעטים עוברים בשרוול.

בדרך למחסום יעבד החלטנו להתעמק מעט בדרך החדשה, שנפרצה בעמק דותן לעבר הגבעות מדרום, עליהן נמצאות ההתנחלויות מבוא דותן א’ וב’. החנינו את הרכב לפני המחסום החדש, זרוע צהובה, כזו שמשמשת את הצבא בדרך כלל. בשבוע שעבר מי שפתח אותו לבסוף היה מתנחל שטען שהוא מחכה שיפתחו לו את השער (ולבסוף עבר בעצמו). עקפנו את המחסום ברגל וטיפסנו במעלה תלול מאד עד שיא הגבעה, בדרך כבושה, רחבה, רק כדי לוודא שהיא פונה לכיוון מבוא דותן ב’. היא אמנם פונה לכיוון ההתנחלות אך לא הלכנו עד סופה. להערכתנו, היא נמשכת עוד כשני קילומטר. לכל אורך המדרון יש חפירה עמוקה לניקוז מי גשמים, וסלעים גדולים שפונו לצדדים. כל זאת בתוך מטע זיתים ששייך לחקלאים מיעבד, הנמצאת ממול, מעברו הצפוני של עמק דותן. בירידתנו פגשנו ברועה מאמריחה, שרעה עזים וכבשים בין עצי הזית. הוא ידע לספר שהדרך באמת מגיעה להתנחלות והוא מאוד מבסוט ממנה: “מיה-פיל-מיה” (מאה מתוך מאה אחוז). הדרך הזאת חוסכת קילומטרים רבים ומפותלים מאד לתושביה הספורים של מבוא-דותן ב’, שעד כמה שזכור לנו מתגוררות בה שש משפחות בלבד. מעניין אם בעלי הקרקע שהופקעה לפחות פוצו ומי מימן. עוד נברר.

15:20 מחסום יעבד-מבוא דותן

התנועה זורמת, מאטה במחסום הצר בעיקר כשעוברת משאית גדולה, אך אינה מעוכבת. חיילים צופים ממרומי מגדל השמירה (הפילבוקס).

ב-15:30 מיהרנו למחסום עאנין, שאמור להיפתח בשעה ארבע למשך רבע שעה בלבד. הגענו בעשרה לארבע, בדיוק כשעברו שני טרקטורים והשער ננעל מייד אחריהם. חיילים טרחו להחזיר למקום כמה עמודונים צהובים כבדים, התקועים בחצי גורן מול השער. שלושה שוטרי משמר-הגבול ניגשו אלינו ומפקדם דיבר אלינו בגסות. טען שאין זה מתפקידו לומר מהן שעות הפתיחה בתקופת המסיק. מאחר שלא הרפינו, כי השער אמור להיות פתוח עד ארבע ורבע, הוא דרש לראות תעודות זהות שלנו ואף טרח לברר עלינו בטלפון. השד יודע אצל מי. אבל באיזשהו שלב התרצה ואפילו סיפר לנו מהיכן הוא.