בית איבא, ענבתא וג’וברה, יום רביעי 19.5.2004, אחה”צ משקיפות: תמר ש’, דפנה ס’, דפנה ב’ (רשמה), אורח יורם ס’, המצלם סרט אודותינו. בית איבא המחסום המשבש את לחלוטין את חיי הפלסטינים ומונע מהם תנועה, וכל הכרוך בו כמדיניות הוא תועבה. אך מסתבר שאפשר בתוך הגועל נפש לשמור על אנושיות.לא היה לנו מה לעשות בכל ארבע השעות ששהינו שם. המילואימניקים הנמצאים שם (צעירים מגודלי שיער, בעיקר), קרבו את סככת הצל שאיש לא עמד תחתה קרוב לגלאי והיא מצלה על הקהל, יש עוקבי מים, הם סידרו את המקום כך שבאופן טבעי נוצרו שני מסלולים. הם מעבירים 5 – 5 במהירות . בשעות הלחץ הקשות ביותר לא עמדו שם יותר מחצי שעה. הם מדברים בנועם ובכבוד, ופתאום שומעים בבקשה ותודה, קצת מסתחבקים יותר מדי עם הפלסטינים לטעמי (מכיוון שלפלסטינים אין ברירה, הם הרי לא יכולים לדחות את החייל, הם תלויים בו ), אבל זה זניח לעומת השיפור. אאפילו פעם אחת לא הורם הקול. וה”אירג’ע לוורא” ו”וואחד וואחד” נעלמו. כמעט ואין מעוכבים. הכי הרבה 6, וכולם השתחררו תוך שעה וחצי מקסימום.אפילו עופר נעים הליכות, אבל מקפיד בקטנות. אנו רואים את הקושי בכל משמרת ולא מצליחות לעשות כלום, במיוחד בנושא הסטודנטים. ענבתא – לא אחזור על התיאורים של הדוחות הקודמים. ממש מחסום הצקה ללא כל צידוק, ולו רק למראית עין ביטחוני.כשהיינו שם הגיע ג’יפ צבאי בדהרה, מתוכו זינקו 4 חיילים עם נשק דרוך. הייתי בטוחה שרודפים אחרי מחבל. ממרחק ראינו מונית פלסטינית נמלטת. לחיילים שרצו בעיקבותיה לא היה סיכוי לתפוס אותה. לעומת זאת, ריצתם בנשק דרוך בתוך קהל מאות האנשים שהלכו שם סיכנה את האנשים, גברים, נשים וטף. התברר אח”כ שהמונית דרכה על הקו שמסומן כ-100 מ’ מהשער החוסם. שאלתי את הפלסטינים מה עושים אם תופסים אותו. הם ענו שיש שלוש אפשרויות: החיילים עלולים לירות בגלגלים, לעצור את האיש או להחרים את הרכב, או כל שלוש האפשרויות יחד. ג’וברה – 19.00 בדרכנו הביתה ראינו 6 מעוכבים כולל ילד כבן 12. עצרנו לבדוק. מפקד המחסום, סמל א’, חביב למדי אלינו, נבזי כלפי הפלסטינים. את הילד מעכב בגלל שהוציא לו לשון. אקט חינוכי של צבא החינוך. רואים שהילד הוא בעייתי, התנהגותו גובלת במופרעות. ילד מחסומים ו/או צמתים. נסיונותינו לשכנע את א’ שיניח לילד ללכת הביתה מעלים חרס, כך גם שאר ההתערבויות שלנו.בחור עם ת.ז. ישראלית שההתגרש מאשתו הישראלית ועכשיו חזר לגור בנור-א-שמס, רוצה לענבתא, אחרי עבודתו בישראל.שני אנשים, צעיר ומבוגר, בעלי אישורים, א’ טוען שהם מזויפים. מצלצלים ל”מוקד ההומניטרי”. שם מבררים וחוזרים אלי עם תשובה שהאישורים כשרים ושניתנה הוראה לאפשר להם מעבר. הדבר לא קורה. מגיע קצין בדרגת סרן, גם איתו אנחנו מדברות, הוא בודק את התעודות ה”מזויפות” וגם הוא משתכנע שהן כשרות. אומר שא’ ישחרר את השניים לאחר לכתו. משחקי כבוד.הוא גם דורש מיורם את הקלטת של הסרט בטענה שאסור לצלם. יורם מסרב והוא מודיע לו שהוא מעוכב עד בוא המשטרה.20.00 – עדיין לא שיחררו אף אחד מלבד הילד. יורם מסר את פרטיו לא’ ואנחנו מחליטות ללכת (עם מספרי הטלפון של המעוכבים) מתוך תחושה שאולי נוכחותנו מזיקה. שוב ושוב אני מצלצלת ל”מוקד” ולא קורה כלום.החיילים מכריזים על “אירוע בטחוני”, סוגרים את המחסום ואוסרים עלינו לעזוב. מכיוון שאנחנו בצד הישראלי של המחסום אנחנו אומרות לו שהכי בטוח עבורנו שנלך משם. הוא אוסר עלינו לעשות זאת. אני מצלצלת לליעד מדובר צה”ל, והוא מסכים איתי שהכי טוב שנלך משם ואומר שיטפל בדבר. מגיעה גם המשטרה, אבל לא ניגשת אלינו כלל. מתנדב קו התפר אוסר עלינו להתקרב אל השוטרים הנמצאים בתוך מתחם המחסום, אך מתנחלים שדרכם נחסמה על ידי סגירת המחסום מסתובבים שם חופשי. אני מתעקשת לגשת, ואז המתנדב הודף אותי בכוח בעזרת רובהו. מכיוון שהמשטרה עוזבת מבלי לדבר איתנו, אנחנו עוזבות בכל זאת את המקום.ב-21.00 – המעוכבים שוחררו מלבד אלה עם התעודות ה”מזויפות”. שוב, מטלפנים ל”מוקד ההומניטרי”.21.30 – סוף סוף שוחררו כל המעוכבים. לא ברור איך יצליחו לנוע בדרכי הגדה בשעה מאוחרת כל כך. וכל זה למה? שרירות !