בית איבא, יום א’ 6.6.04, אחה”צ (משתתפות: עליה ש’, שלי מ’, יונת ב’, נעמי ל’ (רשמה בדרך לבית איבא עצרנו בחסימה בענבתא כדי לדבר עם נהגי המוניות. על כך הוצאנו דו”ח בנפרד. 14.00 – ביציאה משכם עומדים כ-150 איש בצפיפות רבה בשמש הקופחת, בולט במיוחד מספרן הגבוה של נשים עם תינוקות, ילדים ונשים מבוגרות מאוד. כשהגענו לא היה נציג מת”ק במקום והחיילים נראו חסרי אונים מול הלחץ בתור. יותר משהם היו עסוקים בבדיקות הם ניסו לעשות “סדר”. איתרנו מתוך התור חולים עם אישורים רפואיים ובקשנו ממפקד המחסום מ’ לזרז את המעבר שלהם. “כל אחד יכול להשיג אישור רפואי” הייתה תגובתו בתחילה, אבל אנחנו התעקשנו והוא התחיל להעביר את מי שביקשנו. הייתה שם אישה הזקוקה בדחיפות למנות דם מלווה על ידי אחות עם כל האישורים הנדרשים, ילדה בת 3 חולה נישאת בידיים של אביה, נשים עם ילודים בני יום וכו’. נרמסות ונדחקות בתוך הקהל שנאלץ לעמוד בצפיפות בין שני קירות בטון, פרי השיפוצים שנעשו לאחרונה במחסום. סככה, חס ושלום לא עשו שם. החיילים קבלו הוראה לא לדבר אתנו ורק הקצין מ’ ניהל איתנו שיחה. אנו ביקשנו לזרז את התור כמה שיותר מהר, בעיקר נשים וילדים ודרשנו שיגיע מיד נציג מת”ק למחסום. בתוך חצי שעה התרוקן התור מנשים והמעבר הפך מהיר יותר, למרות שהיתה הקפדה גדולה מאוד על הנשים והן הוחזרו פעמיים כדי לעבור במגנומטר. כאשר הגיע נציג המת”ק הורגשה הקלה גם בתור הגברים על אף שהוא היה מאוד נוקשה עם מי שאין לו אישורי מעבר מתאימים.-חיילת ממשטרה צבאית, ותיקה בבית איבא, על הקסדה שלה רשום “כן לשלום, לא לערבים”, שמחה כאשר מתעורר צורך לבדוק את אחת הנשים בדיקה גופנית “אני מתה להפשיט את הערביות אלה”.-אחד העוברים מספר לנו כי אתמול, בין אסירא לגניסיניה במחסום פתע החזיקו החיילים למעלה מ-20 איש משעה 15.00 ועד 10.00 בלילה (נסעו בכמה מוניות).-סטודנטים בתקופת סיום המבחנים, את חלקם עכבו ושיחררו כעבור שעתיים, אחרים נשלחו חזרה לשכם. הוסבר לנו שיש הבדל בין אלו הגרים בסביבה הקרובה לשכם לבין אלו המגיעים מקלקיליה ומג’נין. אנו מנסות לעזור להם דרך המוקד של הצבא, שם אומרים כי יבדקו. גם טליה, הדוברת של אילן פז מבטיחה לברר. לאחר הרבה נדנודים מצידנו מסכים מ’ להתיר ל-3 הנותרים ללכת הביתה (!) הנהלים לגבי הסטודנטים משתנים מיום ליום וזה מבלבל אותם.-במעוכבים בין 6 ל-13 משתחררים ומתווספים לסרוגין, חלקם 4 שעות. אנו מבקשות לדעת מדוע בשבועות שהמילואים היו היה העיכוב לא יותר משעה וחצי ונענות “המילואים חיפפו, אנחנו לא”.בין המעוכבים בחור צעיר שעבר לפני שבוע ניתוח בבית חולים רפידיה ובגלל דימום עבר בבוקר במחסום עם כל האישורים הרפואיים הנדרשים ותאריך של היום. בדרך חזרה עוכב וכבר שעה וחצי הוא עומד בשמש ומבקש שישחררו אותו הביתה. כלום לא עוזר בעניין שלו, אפילו שהוא מוכן להוריד את המכנסים ולהראות למ’ את מקום הניתוח. הוא משוחרר לאחר שעתיים עם האחרים.אנו מתרשמות שאין בעיכובים ענישה אלא מחכים לתשובות השב”כ.-ב-20.00 בערב מתקשר אלי אחד המעוכבים ומספר שבצומת שבי שומרון עיכבו את האוטובוס שלהם לשעה נוספת, ובפונדוק, במחסום פתע, הם מוחזקים בתוך האוטובוס כבר שעתיים ולא מאפשרים להם להגיע לקלקיליה. טלפון למוקד של הצבא מבטיח לברר ולטפל ולאחר 20 דקות הם הורשו להמשיך בדרכם.