ואדי נאר, 13.6.2004, אחה”צ משקיפות: ציפי א., יהודית ש. (מדווחת) הגענו למחסום בסביבות השעה 16:00. בשני הכבישים המובילים למחסום – תור ארוך של מכוניות, בעיקר טרנזיטים, מוניות ומשאיות. המחסום ריק מחיילים, ובמתקן מסתופפת קבוצה גדולה של שוטרי מג”ב; שעת החלפת משמרות. בחוץ חונה רכב משטרתי שבא לאסוף את מי שסיימו את המשמרת, ונהג המשטרה – אדם מבוגר, ששירת לדבריו בעבר במחסום כלשהו, מקדם את פנינו באמירה “אתן עושות מלאכת קודש; החיילים צריכים ללמוד להתנהג אל האוכלוסייה הפלסטינית כמו אל בני אדם, אבל הם לא תמיד עושים את זה”. החלפת המשמרת נמשכת כעשרים דקות, וכל אותו זמן טורי המכוניות הולכים ומתארכים, ויושבי הרכבים ממתינים בסבלנות בחום העז. אל מול הסבלנות שלהם, בולט קוצר הרוח שלנו והתהייה מדוע החלפת משמרת מחייבת השבתת המחסום כולו למשך זמן כה ממושך. מרגע ששני שוטרי המחסום החדשים מתמקמים, התנועה מתחילה לנוע. באופן אקראי הם מבקשים מנוסעים צעירים תעודות זהות ומשיבים אותן כעבור כרבע שעה. למרות שהתנועה מתקדמת בסינקופות, לא נראה שמישהו במחסום עושה מאמץ לקצר את משך ההמתנה. ההתנהלות היא כביכול על-פי הכללים, אך ללא שמץ של חמלה. שתי משאיות חונות בצד המחסום, גב אל גב, ומעבירות במשך קרוב לשעתיים סחורה מן האחת לשנייה. שגרת מחסום מורטת עצבים ביום חם במיוחד ונטול אירועים מיוחדים.