בית איבא חווארה, 29.6.04, אחה”צ צופות : עדנה ק’, פתחיה, רוחמה ש’, עדה ר’ (מדווחת)אורחת: אבישג תמצית: לא ראינו מחסומים ניידים מעופפים בדרך, כולל בצומת ג’ית. היוצא מן הכלל היה בדרכנו בחזרה בצומת הכביש המוליך לענבתא מהכביש הראשי. כלומר הקדימו את החסימה המכנית בענבתא לצומת ואיישו אותה במקום מחסום הברזל הקבוע. קרוב לוודאי שהמחסום הזה התקפל תוך כמה שעות. חווארה מצאנו הרבה מאוד מוניות מחכות לנוסעים, אבל מעט הרוצים להיכנס לשכם, יחסית. ויחסית מספר נמוך של ממתינים לצאת. חווארה דרום – הצוות כמעט מסביר פנים לנו, קורקטי רוב הזמן אם כי לא תמיד מנומס כלפי האוכלוסייה. המעוכבים הם בחורים בין הגילאים 16-30 ללא תסריך, שבכל זאת רוצים להיכנס לשכם: סטודנטים, לטיפולים, ו”סתם” כאלה שרוצים לבקר חברים, משפחה, לבלות. היו רק 4 כשהגענו. אולי משום שהיו ימי אבל ולא היה מה לעשות בשכם, או משום שהם עצמם היו באבל. הם ישבו על אבן בשמש הקופחת זמן רב. שאלנו את החיילים האם כבר העבירו את הפרטים של המעוכבים לבדיקה? התברר כי לא. הם מעבירים את השמות רק בחמישיות, כי לטענתם השכ”ב לא מקבל פחות מזה. ומה לעשות אם עדיין לא התאספו חמישה מעוכבים? היה מקרה עם בחור שבראשו פצעים, לא היה לו כובע, ביקשנו רשות להעבירו ואת השאר לצל, לאזור הסמוך לרוכלים, רחוק מהחיילים. קיבלנו רשות, ולאחר זמן מה הופיע המעוכב החמישי, השמות נשלחו ולפני שעזבנו הם שוחררו והבחור עם הפצעים בראש בא להגיד תודה. הרגשתי כ”כ אשמה שעל מעשה כזה אלמנטרי אומרים לנו תודה! חווארה צפון – מספר מעוכבים יושבים על כסאות ברזל על הסלע בשמש היוקדת כשגבם למחסום, וחייל עומד עליהם עם תת מקלע מכוון מהמחסום כשלושה מטר מהם. הם חייבים לשבת כשגבם למחסום כדי שלא יאספו מידע על התנהלות המחסום, לדברי החיילים, כאילו אי אפשר לעשות זאת מעמידה בתור לדוגמה. זהו אקט משפיל ומקומם. לא בלבד ששוללים את חרות התנועה שלהם ועוצרים אותם בעירם או בשכונה שלהם כאילו היה זה המעשה הטבעי ביותר בעולם, אלא במחסום הלא חוקי על אדמתם, מכוונים עליהם כלי נשק ומבודדים אותם, כאילו היו פושעים. החייל המכוון את כלי נשקו אל המעוכבים אומר “כל אחד מחבל אלא אם הוכח שלא”. הוא לא רצה שאדבר עימם, אמרתי לו בשקט ובאדיבות מירבית שכאן הוא הגזים. הם אינם במעצר, ואפילו לא בעיכוב כמשמעותו הפלילית, מאחר ולא עברו עבירה, אלא בעיכוב לשם בדיקת מסמכים (לטענת הצבא), אם כן אין כל מניעה לשוחח עימם. עדנה צילמה אותם יושבים חשופים בשמש כשגבם לחייל, הוא התעקש שלא נצלם את קנה הנשק בתוך התמונה.מבחינת תיזמון הדברים יצא שכהתחלנו לבקש מהמעוכבים מספרי טלפון, לאחר שהסברתי לחייל שאנחנו חופשיות לדבר עם המעוכבים, התחילו לשחרר אותם. רוב המעוכבים (אם לא כולם ) שוחררו לפני עזיבתנו. במחסום היה טור נשים וטור גברים, המעבר סביר, במגבלות המתוארות לעיל. עדנה המשיכה את דו השיח הפורה שיש לה עם החיילות הבודקות במחסום, בעניינים שונים, וגישתה החברית/אימהית לבנות נושאת פרי, אולי זמני בשלב זה. אין ספק שנדרש יותר משיחה אקראית פעם בשבוע בעניינים שונים , לאחר האינדוקטרינציה שהן מקבלות,אבל גם זה עושה משהו. בית איבא היה שקט אף יותר מבחווארה. היוצא מן הכלל היו כ-15-17 משאיות שחיכו לעבור לתוך שכם ועוד מספר דומה שחיכו לצאת משכם. הנהגים אמרו כי עכשיו “דווקא בסדר” במחסום, והחיילים “בסדר”, וכי הם מחכים כשעה, אבל זה שיפור לעומת זמנים אחרים שכולנו זוכרים. מפקד המחסום בחור נחמד, סבלני, מבין בהחלט את היעדר האנושיות בכל מצב המחסום, אבל אומר כי הוא חייב לפעול על פי ההנחיות. יחד עם זאת מגלה גמישות ומעביר מספר מקרים יוצאי דופן.המעוכבים יושבים תחת המטפחת שדפנה ב. מדברת עליה. משהו כמו הצללה של מטר על מטר, אבל החדשות הטובות הן שיש מעט מאוד מעוכבים. כאן, בניגוד לחווארה, מועברים השמות לבדיקת השב”כ בבודדים. מפקד המחסום לא שמע על ההוראה להעביר לבדיקה רק בקבוצות של חמש. נראה כי המעוכבים יושבים בערך כשעה-שעה וחצי במקום, ולא היו כאמור הרבה. עד צאתנו שוחררו כולם.נראה כי השביתה בעיר גרמה לזרם חלש יחסית של יוצאים ונכנסים. החיילים כתוצאה מכך היו רגועים ואנושיים. יש ביניהם בני מתנחלים, דתיים לאומיים וכו’, חלקם עוינים את האוכלוסייה. מפקד המחסום, שגם הוא דתי לאומי, אינו כזה, וגילה בנוכחותנו יחס אנושי ומתחשב לעיתים, כמובן במסגרת הכללים בהם הוא מחוייב. בית איבא – מפקד מחסום בחור טוב לב, ניתן ליצור עימו קשר אנושי. גם אם הוא פועל לפי ההנחיות של הצבא – הוא מכיר בחוסר ההומאניות שבהן ומשתדל להיות בנאדם. הנוכחות שלנו חיזקה את הצד הזה שלו, בעוד שחבריו ליחידה חיזקו בו את הצד המצ’ואיסטי. הוא סייע לנו במקרים מיוחדים, לאחר שכנוע. ביקש שנשות מחסוםווטש ישוחחו רק עימו ולא עם החיילים. היה מאוד שקט, תנועה יחסית מעטה משכם – זה היום השלישי לאבל שהוכרז בעיר על רצח מנהיגיהם, והיום השלישי לשביתה כללית. כך שזה מסביר את השקט והנינוחות. מעט מעוכבים שמשתחררים לאחר כשעתיים מקסימום. ההצללה קצת יותר גדולה מאשר בחווארה צפון. תור של כ-15-17 משאיות – אבל לפי הנהגים התנועה עוברת והמצב יחסית “בסדר”. אבל כל המחסום שם הוא לא בסדר, לא חוקי, לא נועד למטרות בטחון אלא כדי למרר את החיים. אפשר להבחין במבטי השנאה של חלק מהעוברים, אפילו אלינו. אנחנו חלק ממכונת הכיבוש המורכבת, בעל כורחנו. אתמול נציגים שלנו הרגו בהם ללא רחם בלילה, והבוקר אנחנו במחסום, צפיחית בדבש, “צופות” בכיבוד/אי כיבוד זכויות האדם שלהם.דווקא ימים כאלה לכאורה נינוחים כאלה מייאשים יותר, גורמים לי להבין כי זה יכול להימשך כך הרבה מאוד זמן, וכי בקרב הדור הצעיר ההבחנות בין טוב ורע, זכות וחסד ועוד, מטושטשים לחלוטין. והרי על זה נאמר “הבנליות של הרוע” הטשטוש הנורא הזה שמביא בני אדם להשתתף בפעולת המכונה, לא מרוע אלא….