סיכום

כל דיווח על משמרת או על סיור בשטחים הפלסטינים הכבושים אינו יכול להימנע משימוש במינוח מסוים: "מניעה", "הפרדה", "מרקם חיים" ו"שלטון החוק". אלו הם מונחים שהשלטונות דואגים להחדיר לתודעתנו, כישראלים – מילים המשמשות לתאר היבטים שונים של המדיניות הישראלית בשטחים הפלסטינים הכבושים. רק דרך הדוחות שלנו, ניתן לתרגמן אותן למציאות, כדי להדגים  ע"י הדיווחים שלנו את מה שקורה בשטחים הפלסטינים הכבושים. למילים עצמן יש משמעות נלווית בתחום המגננה. במקום לשמור על סטאטוס קוו, כביכול, בשטחים הפלסטינים הכבושים, בזמן שאנו מחכים ל"שלום" שאינו מתקדם ותוך הבטחת האינטרסים הביטחוניים של אלו שגרים בתוך הקו הירוק, אנו יכולות רק לומר לאלו שמלווים אותנו במשמרות ובסיורים כאן שיש כאלו בישראל שפועלים לשינוי בסטאטוס קוו. המצב הוא שיותר ויותר פלסטינים מאבדים את אדמתם ויותר ויותר משתלטת העליונות הצבאית הישראלית על עוד ועוד היבטים של חיי היום יום הפלסטינית, במסווה של אכיפה ביורוקראטית של "היתרים", הניתנים ע"י המינהל האזרחי.

2.4  מיליון הפלסטינים בגדה המערבית מנועים מכניסה לירושלים או לישראל עצמה, אלא אם כן ברשותם היתרים מיוחדים, שניתן להשיגם רק במקרים יוצאי דופן מהרשות הצבאים, המוכרת בשם המינהל האזרחי. חופש התנועה של כמעט כל הפלסטינים החיים בגדה המערבית מוגבלת – לתחומי הגדה המערבית בלבד.

ויש גם בעיית ההגעה של הפלסטינים מבתיהם אל עבודתם או אל בית הספר באזור התפר; זהו האזור של המובלעות בין החומה/מחסום ההפרדה/הגדר – ניתן לבחור בין ביטויי הלשון הנקייה השונים – ממזרח, לבין הקו הירוק במערב. במציאות כ-80% של החומה בנויה על אדמת הגדה המערבי: בעלי הקרקע הפלסטינים לא פוצו על הרס/החרמת אדמותיהם והגבלות חמורות נוספות הוטלו על חופש התנועה הפלסטינית לאחר 2002; אז החליטה ממשלת ישראל לבנות מחסום הפרדה/חומה, במטרה המוצהרת של "הבטחת ביטחון" לאזרחי ישראל. המחסום, שהוקם בהצלחה, מכתרת ו/או מבדדת  מרכזי אוכלוסייה פלסטינים רבים. החומה עצמה היא צירוף של חומת בטון בגובה שמונה מטר (בעיקר מסביב למרכזי אוכלוסין, כמו ירושלים או קלקיליה), תעלות, גדרות, גדר תיל וכבישי מערכת צבאיים. יש גם אזור "חיץ", ברוחב 30-100 מ', מזרחית לחומה, המורכב מגדרות מחושמלות, מתעלות, מחיישנים ומכבישי מערכת צבאיים, ויש חלקים שבהם הוצבו מגדלי שמירה לצלפים. בערך 50,000 פלסטינים חיים כיום באזורי התפר, ומאז 2003, כל פלסטיני הגר באזורים אלו, או המבקש להיכנס אליהם, נזקק לאישור כניסה מהשלטון הישראלי – למעשה זו דרישה מהתושבים להזדקק להיתרים כדי לחיות באדמתם הם ולעבוד אותה.

ועכשיו…

שער מס' 1392: חבלה

14:00-15:00 היא השעה הרשמית של פתיחת השער, או השערים. הם נפתחים, באיחור של כמה דקות, ע"י חמישה חיילי מילואים, שכולם, חוץ מאחד, נראים שהם נינוחים במשימתם. עגלות החמור והסוס הרגילים והאנשים הרגילים, מחכים בצד שלנו של מחסום; ביניהם אישה אחת, בעלת היתר, אשר עובדת בצד השני של הקו הירוק וגרה בראס עטיה, ואשר אנו מכירות מ-"הימים הטובים בעבר", לפני 18 חודשים אולי, כאשר מחסום ההפרדה עדיין היה בקרבת הכפר שלה והיא יכלה לעבור אותה שם. היום היא רחוקה מהכפר הזה וחייבת לעבור כאן בשער מס' 1392, פעמיים ביום ולנסוע במונית מהצד השני לביתה; ביתה, שעכשיו איננו נגיש לנו, למרות שהוא במרחק נסיעה של עשר דקות, כאשר היא חייבת לבצע נסיעה זו פעמיים ביום. 

גם ילדי הבדואים צריכים לבצע נסיעה זו פעמיים ביום, אל ומבית ספרם; כאשר שני האוטובוסים, אחד לבנים ואחד לבנות, שראינו מהצד השני של המחסום, מחכים לפחות עשר דקות. כרגיל, שני חיילים עולים לאוטובוס ושוב, כפי שעשו, כהרגלם, בבוקר, עוברים את האוטובוס לכל אורכו, כאשר הילדים חוזרים מבית הספר.

שער אליהו מאויש ע"י שוטרים, אשר נראים נינוחים ומתרעננים בחום של אחה"צ, היוצא דופן לחודש דצמבר.

כביש מס' 55: אין הרבה מה לדווח, חוץ מזה שההתנחלות "צופים" נראית כמתרחבת בקצב הולך וגובר, כאשר הבתים החדשים שנבנים גם הם הולכים וגדלים.

אנו נוהגות לדיר שארף, דרך המחסום של בית איבא, הידוע לשמצה ואשר למעשה כבר לא קיים; בדרך אנו מתפעלות שוב מיפי הנוף וכן מהכביש החדש שיורד אליו, שהוא "מתנת העם האמריקאי לעם הפלסטיני".

בדיר שארף יש פעילות רבה ותנועת רכב רבה, הן לכיוון שכם והן לכיוון ג'נין.

16:15 – בג'וברה

אין החיילים טורחים לבדוק את תא המטען, בניגוד למה שנעשה בשער אליהו; דרך שער זה אנו חוזרות לחבלה, לאחר ארוחת צהריים מצוינת בנבי אליאס.

16:30 – אנו ממשיכות למסוף ארתאח, שדרכו חוזרים מאות פועלים בשעה זו לבתיהם. ריב גדול ומכוער מתנהל, כאשר אחד האורחים מצלם שני אורחים אחרים משוחחים עם שומר מזוין – אזרח – אמנם במסוף, אך מחוץ לשערי המסוף. הכול הסתיים בכי טוב, אולם יש כאן שוב שעור, כאילו שהיה נחוץ, בנושא של שליטה – שליטה מוחלטת.

בקרוסלות אין תור והגברים עוברים במהירות, אך שוב מתלוננים שאנו, נשות מחסוםWATCH, היינו צריכות להיות נוכחות בשעה 04:00. אחד הגברים עוצר כדי לומר לנו שלמרות שהוא גר בטול כרם, קרוב למסוף, והיה כאן בשעה 04:30, הוא לא יצא עד 06:45. והוא מקונן, "ואף אילו הייתן מגיעות, האם הייתן יכולות לשנות את המצב? אני חושש שלא"

להשלמת סיור/משמרת זה, אומר גבר אחר לאורחים "מי שלא רואה את העובדות (כלומר את המציאות בשטח) איננו יכול להבין" אכן!