סיכום

בזמנים טרודים אלו עבור ארגונים לא ממשלתיים כאן, ראוי להיזכר בכמה מהסיבות לעמידתנו "…לפקח, לצפות ולתעד". אחרת איך ילמד הציבור בארץ ובעולם על מה שקורה בגדה המערבית, מדי יום ביומו? באמצעות האמינות שרכשנו במשך שנות האינתיפאדה השנייה, בניתור ה"מקצועי" של התנהגות כוחות הביטחון והגנתנו על  זכויות הפלסטינים, הוכחנו שוב ושוב שאיננו יכולות לשבת בשקט ולשתוק. אולם אולי האמירה החזקה ביותר על מה שקורה היום סופק ע"י שני בעלי משתלות על קו התפר, שהתלוננו שוב על חידוש ההתנכלויות של החיילים – תלונות שאושרו ע"י המת"ק – "זוהי המדיניות החדשה". באמת!

11:45 חבלה

מה חדש כאן? יש שלט "עצור" בצד מחסום ההפרדה (כמו ברחוב בישראל), עוד גדר תיל דוקרני על השער ומסביבו דרבנות, שחייל צריך למשוך ביד מצד לצד, בכל פעם שמשאית צריכה לעבור את מחסום ההפרדה בכל כיוון.

יש בוץ ויש שמש, משאיות ועוד משאיות ואנשים – גברים פלסטינים, ששוב מספרים לנו על "החיים הקשים" שלהם. "אנו חקלאים ובעלי משתלות ואני חייב לדאוג לעשר משפחות… אולם כל יום זה כמו ה'ביג בן', בדיקות בבוקר ובדיקות שוב בערב. הם מבקשים את תעודות הלידה של  הילדים שלי; שאלתי חייל שנמצא כאן בשער אם הוא מסתובב עם תעודות הלידה של הילדים שלו…יש לי חמשה ילדים – האם עלי להסתובב עם כל חמש תעודות הלידה?" אנו שמות לב שילדיו הקטנים אינם באים אתו לשער החקלאי של חבלה, שנפתח רק כאשר הרשויות רואות לנכון לעשות זאת. ברור שהשאלות על תעודות הלידה הן הטרדה לשמה. ברור גם שראשיד כבר רגיל שמאשימים אותו, כמעט כל יום, על שהוא נשאר זמן מעבר למותר ב-'ישראל' – בצדו השני של שער מס' 1392, ובנוסך לכך, נאמר לו "היום לא תורשה לחזור" – אל המשתלה שבבעלותו ובבעלות משפחתו.

11:55- בזמן שצלילי הצהריים של המואזין  נשמעים בכפר מעבר לשער, מתקדם עדר כבשים מחבלה ובאותו זמן מתקדמת קבוצת סוסים מצדו של השער, ששם אנו עומדות, לכיוון השני. החיות עוברות באמצע מחסום ההפרדה, כאשר החיילים השומרים במקום עומדים ובוהים בהם. חייל מבקש שצילומנו הבלתי נמנע לא יכלול את פרצופי החיילים.

12:00 – טנדר, הנושא עצי קומקוט, נבדק בקפדנות, לפני שהוא מורשה לעבור. כל הולכי הרגל חייבים לעבור דרך מבנה הבטון חסר החלונות, לבדיקת תעודות הזהות במחשב, לפני שהם מורשים לעבור את מחסום ההפרדה.

עוד חייל מופיע, כדי לדבר אתנו על הופעתה של עדנה קנטי בטלוויזיה (הערה: עדנה פרשה לאחרונה מה"אח הגדול", תכנית מציאות ישראלית בעלת קהל צופים ענקי).

בדרך לראס עטיה: בכל מקום יש כבשים ורועים והאדמה מכוסה בירוק בהיר, כמו באירלנד, עם מרבדים של פרחים וורודים וצהובים; יש מראה מרהיב של שקדיות ורקפות, המבשרות את בוא האביב, אולם חוץ מזה אין התחלות חדשות בשטחים הפלסטינים הכבושים. טרקטור עובד על סלילת כביש חדש, במקום שנראה שגם ייבנו בקרוב בניינים חדשים ליד אלפי מנשה ( יש שני קרוואנים חשודים במעלה הגבעה). חומת הפרדה נגמרת בכפר ראס עטיה.

12:30 ראס עטיה

דגל חדש לחלוטין, נקי וענקי, מתנופף לתוך פניך, כקישוט בצד הרחוק של מחסום גדר ההפרדה. החייל שנמצא במגדל השמירה, מוגן עתה מהרוח הקרה הנושבת כאן, ע"י מגן פלקסיגלאס; מתחת למגדל עומדים חמישה חיילים, כולל מ"צ אחד, שבודקים משאיות, מוניות ורכב פרטי.

12:40 – מונית מורידה נוסעים בצדו הרחוק של המחסום והם ניגשים למבנה הבדיקה מביטון, חסר החלונות; הם חוזרים לאחר כמה דקות אל המונית, אשר תא המטען שלו נבדק בקפדנות, לפני שהם ממשיכים בדרכם. אותה סידרת אירועים קורה לגבי טנדר מכוסה (מהסוג שמובילים משתמשים בו בארץ), מיניבוס, עוד מונית ועוד משאית; מעבר אטי לכולם. היתרים ותעודות זהות נבדקים לכל אחד שנכנס לכפר. אלו עסקים כרגיל.

12:50 – מיניבוס ש"נתרם ע"י ממשלת איטליה", כפי שרשום על צידו, מוביל בשיטתיות נוסעים מהכפר ואליו. הלוך וחזור. יש חופשת בתי ספר בשטחים הפלסטינים הכבושים, אולם כמה ילדים קטנים משוטטים מעבר למחסום ההפרדה, כשתיקי גב ענקיים על כתפיהם.

13:15 קלקיליה

חייל בודד הנמצא במחסום (שלפי הממשלה הוא בכלל סגור), אוכל את ארוחת הצהריים שלו ואינו טורח להסתכל על כלי הרכב שעוברים מהעיר ואליה. על הגבעה שמעל למחסום, ממשיכה ההתנחלות צופים בתכנית הבניה שלה. לאחר שקרעו את הגבעה  הבתולית, נראות כבר התחלות של מבני מגורים מבטון.

13:30 ג'ית

בדרכנו אנו עוברות ליד ההתנחלויות הגדולות מעלה שומרון וקרני שומרון, שם מוצבים דגלים חדשים גדולים. טנדר מטונף ומלא בוץ, עם נוער גבעות בתא הנהג, עובר אותנו ונוסעיו מנפנפים לנו. (אולי גם הם ראו את האח הגדול)?!

13:35 שבי שומרון

אין תנועה שעולה בדרך הגבעה של כביש מס' 60. בפסגת ההר יש שלט "אין כניסה" צבועה ביד, המוצב על סלע בטון; כאשר אנו מתקרבות אל הכביש חסר התנועה, מופיעים לפתע ראשיהם של שני חיילים מהביתן המרכזי. הם נעלמים כאשר אנו שורכות דרכנו חזרה לדיר שאראף, תוך שאנו שמות לבנו לשלט, מנוסח ברשלנות בעברית ובאנגלית, המודיע שאין גישה לסבסטיה דרך כביש מס' 60. נודע לנו שהרשות הפלסטינית עושה שיפורי תשתית בכביש מס' 60 – לכיוון צפונה לג'נין.

דיר שאראף -. מדובר בכפר ולא במחסום, שכבר איננו קיים. עוד לא נסתיימה סלילתו של הכביש החדש לשבי שומרון שמעל לכפר ואין נוסעים עליו. מה הייתה התכלית? כריתת עוד עצי זית, כדי לסלול כביש חדש שאיננו בשימוש? הקמת מחסום חדש (שנקרא בטעות "מחסום החביות" ע"י כמה חברות מחסוםWATCH) רק כדי להרוס אתו?  

ענבתא –  כאן הבזבוז עוד יותר גדול.

ארבעה נתיבים, מגדל תצפית חדש: הכול ללא שימוש ועזוב.

היום אין אף חייל במקום. השטח הושאר שוב ליופיו הכפרי: רועה עם כבשים ועזים משוטט במטע הזיתים הכסוף, החיות אוכלות בחדווה, כשרקפות מסביב; המראה מושלם כבתמונה.

14:40 ג'ובארה – אנו מבקשות בחצי פה לעלות לכפר שעל קו התפר, כאשר חמישה חיילים מקיפים את המכונית שלנו: אין להם הרבה מה לעשות היום; אין כאן הרבה תנועה, בניגוד למצב בצדו של הדרך המוליכה לקלקיליה, שם עוברות מכוניות ישראליות, בשני הכיוונים, ללא הפסק. שוטרת מ"צ, אשר אומרת לנו שהיא המפקדת במקום, מודיעה לנו שלעולם לא נוכל להגיע לג'ובארה, ללא אישור בכתב. אנו מברכות אותה על כך שצה"ל מינה אישה כמפקדת של מחסום, אך ברור לנו שהיא משקרת…אחד החיילים שואל עכשיו " איפה עדנה?". הוא אומר שאנו "נשים נחמדות". אך "הנשים הנחמדות" אינן מצליחות להשיג את מבוקשתן לבקר היום בכפר שבאזור התפר.

14:45 ארתאח

כל הטנדרים הלבנים של הקבלנים חונים מחוץ לשער, הפתוח למחצה, אולם איש בטחון בודד מנפנף לנו לעבור. המכונית שלנו היא היחידה שחונה במגש החינה הגדול שבפנים.

גם בשעה זו יש הרבה גברים ונשים שחוזרים מעבודה בישראל. הגברים מתלוננים על כך שהמסוף נפתח רק ב-04:30 בבוקר, במקום בשעה 04:00, מה שגורם ללחץ וצפיפות רב יותר ולעתים יש לחכות במשך שעתיים, כדי לעבור מהצד השני.  אכן הלחץ הוא כה רב שביום חמישי האחרון, 04.02.10, היה צריך לפנות שני אנשים לבית חולים.

הבדיקות בשני ביתני הבדיקה הן מאד איטיות. קבוצת נשים, אחת מהן, עם פעוט בזרועותיה, מחכה ורק מאוחר יותר, כאשר אנו עוזבות, אנו נוכחות לדעת שהם מבקשות להכנס לישראל ולא לצאת משם., כרגיל, אין זה ברור באיזה כיוון הולכים האנשים, כי יש רק קרוסלה יחידה. גבר מחכה אתנו ומיד ברור לנו מדוע. אישה זקנה מאד, עיוורת בעין אחת, מדדה באטיות ליציאה, אולם השער נעול: הכניסה והיציאה היחידה היא דרך הקרוסלה.

קבוצות פועלים חוזרים מעבודתם, חלקם נושאים שקים עצומים, מלאי תפוזים שנקטפו זה עתה. אישה מאזנת על ראשה מגש של תות-שדה ומצליחה לעבור את הקרוסלה, מבלי להניד עפעף.

בכניסה למסוף מוצב,  ממול לפרצוף,  שלט כניסה המכריז, בעברית בלבד, "שער אפרים"; היות ואין סימן מספיק לכוח בכובש או נוכחות הכיבוש, יש עוד מוזאיקה בצורת ערוגת פרחים, עם אותו ניסוח, על הרצפה. הכפר ארתאח נשכח  – יש רק כביסה תולה במשב הרוח הנמרץ, לא הרחק מהמקום בו אנו עומדות, להזכירך שבני אדם גרים בקרבת מקום.