סכום

בעיתון "הארץ" כתב השבוע
עקיבא אלדר (על טוני בלייר): "זהו סיפור על עוד מדינאי בעל שם עולמי שכוונותיו
הטובות מתנפצות לרסיסים על המחסומים – מחסומים פסיכולוגיים, מחסומי חשדנות, חוסר
אמון וביורוקרטיה, שמתורגמים בשטח למאות מחסומי דרכים". כותרת המאמר
היה "תקוע במחסום"
וחסימת כל נימוס או הגינות וכן חסימת חופש התנועה הייתה מה שהיינו עדות לו היום;
זאת כמובן בנוסף לנוכחות המתמשכת של המתנחלים היהודים והרחבתם הבלתי נלאה של המאחזים,
ובייחוד הרחבתה של זה שליד קדומים.

13:10 בקו
התפר ליד חבלה

השערים,
למעשה שלושה–ארבעה שערים, המונעים את גישתם של הפלסטינים לאדמותיהם, כבר
סגורים. נכון שהם נפתחו לשעה בצהריים, הם נפתחו בתחילת הבוקר והם ייפתחו שוב בשעות
אחר הצהריים המאוחרות, כדי שהתושבים יוכלו לחזור הביתה מאדמותיהם (באדיבות הצבא).
השטח, מכוסה בכרוב, בכבשים וברועי צאן וכן במשתלות פרחים בפריחה, נראה עצוב
בחביבותו; הבניין ההרוס שמכריז "שירותי רווחה קתולים / מנוניטים" מצהיר
על הייאוש ועל הכאב, אולם לגבי זרים הוא אומר שהם "חסומים" בסופו של דבר מלפעול (כמו בלייר). המקומיים
כרגיל מסבירי פנים ורואים את תנאי חייהם באור שונה, מאופקים עם ה"צומוד"
האופייני. "יש אלוהים" הם מכריזים ומחממים את עצמם בעזרת תה מהביל בשמש היוקדת ובקור העז.

13:45 קלקיליה

הכניסה לשטחים הפלסטינים הכבושים הוצרה
ע"י מחסומים פלסטיים אדומים המונחים לרוחב הכביש; אולם, שלא כמו בג'וברה, אין
משטרה כחולה כאן.

בכביש המסומן "צופים"
(התנחלות כמובן), מאויש המחסום לכיוון קלקיליה ע"י חיילי מילואים. התור בשני
הכיוונים הוא ארוך, אולם, שלא כרגיל, דווקא התור מקלקיליה הוא כה ארוך שאין אנו
רואות את סופו. הסברם של החיילים הוא "הודות לג'ורג' בוש" (מה שאינו
נובע כלל, כי הוא עזב יום קודם, אולם השטחים הפלסטינים הכבושים אכן היו בסגר במשך
הביקור); הסבר חילופי הוא "היום יום ראשון". המפקד, בדרגת סרן, ניגש אלינו כשאנו שואלות מה קורה. "האם
אתן מכירות את קלקיליה? אין זה כפי שהיה פעם. עכשיו זה חמאס". לא ברור לנו מה
זה שייך לכך שכלי רכב בדרך כלל נעים בחופשיות מהעיר ללא כל בדיקה. ההיגיון הרגיל
של הצבא. אולם היום, במקום שכלי הרכב יועברו בהינף יד, עוצרים כל כלי רכב, ובוחנים
אותו היטב, בפנים ובתא המטען, לפני שהוא מורשה להמשיך בדרכו. חייל אחד עושה לעצמו
הפסקת עישון, בזמן שחברו לוקח על עצמו את תפקיד עצירת כלי הרכב ואת בדיקתם ובדיקת
תעודות הזהות של נוסעיהם. אין שום ניסיון לזרז את התהליך. נהג משאית הגולואז, שאנו
מכירות ממחסומים אחרים, קורא לנו ומנפנף לנו, אולם אין לנו הזדמנות לשאול אותו כמה
זמן חיכה בתור. לכיוון קלקיליה יש לפחות 20 כלי רכב; רכב ישראלי ללא היתרים
מתאימים מוחזר, חוץ ממיני-ואן אחד שנהגו מצליח לשכנע את איש המילואים שהוא עובר
כאן כל יום, ללא בעיות.

14:05 – מגיע רכב האמר הנושא עוד
חיילים, כך שיש כבר שמונה חיילים במקום. התור לכיוון קלקיליה כבר לא קיים, אולם
התור מכיוון קלקיליה ממשיך להראות כאילו אין לו סוף. "אנו בודקים רכבים הבאים
מקלקיליה ולא את אלו שנוסעים אל קלקיליה" נאמר לנו (בדיוק הפוך לנוהג בשבועות
הקודמים, אולם מי אמר שיש איזה שהוא הגיון בכיבוש הזה?)

לאורך כביש מס' 55

14:30 – הר גלעד: רכב משטרה כחול מוסתר
– שומרי החוק והסדר, כביכול, נמצאים במרחק של כקילומטר מהפעילות הבלתי חוקית בעליל
של המתנחלים היהודים.

הבית הוורוד (מול קדומים)

קומת הקרקע של הבניין הורוד החד-קומתי
נראית היטב, אולם גלויה גם הקומה השנייה שהולכת ונבנית במהירות ושלושה גברים נראים
כשהם מניחים לבני בנייה קלים. חבילה גדולה
של לבנים אפורים אלו מונחת עטופה בשביל המוביל אל הבית. נערה בגיל ההתבגרות עומדת
בצד הכביש ומחכה להסעה. הבית עצמו מוקף בשלטים חדשים רבים, חלקם בעברית וחלקם
באנגלית – בין היתר שלט המכריז: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". סרטים כתומים מתנופפים ברוח, לא רק על בית זה,
אלא גם על בניין אבן שמאחוריו. אכן ג'ורג' בוש עזב רק אתמול, אך ביקורו לא גרם
לשינוי כל שהוא בשטחים הפלסטינים הכבושים, מעבר לכך שהסמיך את המשך שלטונם של אלו
שכבר שולטים כאן.

17:00 – ענבתא

התנועה זורמת בחופשיות בשני הכיוונים –
מכוניות בעלי לוחיות רישוי ישראליות וכן אלו בעלי לוחיות רישוי פלסטיניות מכל
הצורות והגדלים.

17:20 – א-ראס

אין הרבה תנועה בשני הכיוונים, אולם
מוניות מעוכבות באופן אקראי ותעודות הזהות של נוסעיהן נבדקות.

הכפר ג'וברה

מראה לא שגרתי ולא מתאים למקום: שני
סוסים יפי מראה, אחד מובל ועל השני רוכב גבר, חבוש מגבעת של בוקר, המשתמש בטלפון
נייד!