מטרת הנסיעה היתה לפגוש את הילדים במסעם היומיומי לבית הספר בליווי החיילישכפם.

בהגיענו לבאר שבע הסתבר שיש שביתה כללית בגדה להבעת צער על הרצח של 5 פלסטינים בשכם.
הילדים הגיעו לבית הספר וחזרו הביתה. מאחר וילדי אום טובה מגיעים ברגל מהכפר, בליווי חיילים, הם ישבו וחיכו לחיילים בנקודת המפגש שלהם, על מנת לחזור לכפר.

כ-8 ילדים בגילאי א‘ עד ט‘ ישבו על מבנה בטון עגול וחיכו. איתם היו כמה מלוות איטלקיות שכרגע מתנדבות בא–תוואני.
מתישהו הגיע עדר כבשים עם רועה מתנחל צעיר, לא הביט לעברנו, ורק כאשר נראה היה לו שיש קרבה רבה מדי בינו לבין האחרים אמר “תתרחקו מכאן“. לא נענה לניסיונות לפתוח איתו שיחה.

כעבור עוד זמן הגיעו שני מתנחלים ואחריהם הצבא. קומנדקר שהביא את המשמרת שאמורה ללוות את הילדים הביתה. מרחק של קילומטר בערך מהמקום שהיינו.

בנוסף הגיעו חיילים שהתארגנו מיד למשימה לגרש אותנו. הקציבו לנו זמן להתפנות.
בקשנו לראות צו שטח צבאי סגור, שעליו הסתמכו לצורך גרושנו מהמקום. לקח זמן עד שהגיע הקובץ המיוחל לווטסאפ של אחד החיילים. בקשתי לראות את הכתוב. אבל לא היו תנאי ראייה. (הסביר לי בזמנו שבטופס הזה אמור להיות כתוב הזמן בו השטח מוגדר צבאי סגור וכן הסיבה לסגירה). צעיר ממתנדבי א–תוואני ניסה לקרוא את הכתוב ולא מצא שום דבר שמדבר על המצב בו אנחנו נמצאים, אלא טופס סטנדרטי ללא פרטים רלוונטים…. הילדים כבר הלכו לכפר מלווים על ידי חייל אחד.

מאחר וכבר נוצרה סיטואציה, שבה כל הכוחות נמצאים ביחד בשטח, שחק כל כח את תפקידו. החיילים עם הנשק ציוו עלינו במפגיע להסתלק משם תוך 5 דקות. אחת מאיתנו הסבירה להם באופן משכנע למדי שמה שהם עושים הוא שקרי מיסודו ואין לו שום קשר לשמירה על המולדת. הם מצטטים טקסט שלימדו אותם וגם מאמינים בו יותר מדי. המטרה שלהם כפי שהסבירו היא שלא יהיה חיכוך בין הצדדים. (הצדדים: ילדים ואנשים שמתנגדים לכיבוש (נשים בעיקר), רועה צאן, ומתנחל עצבני שלא ידע אם הוא רבש“ץ או משהו אחר אבל התנהג כמו אחוז כעס ופלט משפטים שגורים, וכן קבוצת חיילים) החיילים, חלקם משועשעים וחלקם לוקחים את תפקידם ברצינות ומלווים אותנו עד קו דמיוני שנמצא ליד הבית הראשון של א–תוואני.

המחשבה המאפילה על הכול היא איזה פתרונות נותנת המדינה: ילדים מלווים על ידי חיילים. האלימים ממשיכים את אלימותם היומית מול האזור כולו, צבא שמוכן לעזרתם בכל מקרה, מגן בשתי משמרות יומיות על הילדים. אולי בלילה יפלוש לבתים שלהם.

תוך כדי כל זה הופיע גם חאפז הוריני, אותו פלסטיני ששברו את ידיו לאחר שניסו לגרשו מהשדה שלו, למעשה נמצאנו ליד החלקה היפה שלו. יש לו חלקת עצי פרי מעין בוסתן, שהלוואי ויגדל. גליה ניסתה לדבר איתו. והצבא כבר באמת לא ידע איך לגרום לנו לעמוד בזמנים שלו. כבר עברו 5 דקות. כך התקדמנו תוך כדי דיבורים כל החבורה עד הגיענו לקו המדובר.
החיילים פנו לאחור ואנחנו המשכנו עד הבית של הוריני שנמצא שם בסביבה.

בהמשך פגשנו את ראש המועצה. ישבנו בגן המשחקים שצמוד לבית הספר של א–תוואני. בית ספר שמאכלס את ילדי א–תוואני וכפרי הסביבה הקרובה מכיתה ‘א עד י“ב, ובו כ-200 תלמידים.

המועצה, גם היא כוללת את א–תוואני ואותן 5 קהילות שלידה.

ראש המועצה תאר בפנינו את ההיסטוריה של הגירוש מההחלטה להפוך את השטח לאימונים של הצבא. ועד ההחלטה האחרונה של בית המשפט להרוס את הכפרים. הימים שאנחנו עומדים בהם, נזילים ורב הנסתר בהם. מי כוחו יגבר. מי בעולם יטה אוזן לשוועת האחר. בינתיים עברו 28 שנים, ההריסות בעיצומן, כל שבוע עוד ועוד בתים הרוסים. בבוקר בדרכנו ראינו מספר אוהלים חדשים בצד הכביש. אחר הצהרים הם כבר לא היו. בולדוזר, מכוניות, חיילים ועוד אחרים הסתכלו על השטח הריק. וגם אנחנו מהמכונית.