א-רם, קלנדיה, 1.7.2004 , בוקר משקיפות: איילת א., רמה י. (מדווחת) א-רם. כשהגענו למחסום עמדו שם שני ילדים, האחד בערך בן עשר והשני מעט יותר מבוגר. הם גררו ארגזים כבדים מאוד מלאים בפירות, והמעבר נאסר עליהם. היה משהו מזעזע בהבעת פניהם — הרושם היה שהם חייבים להעביר את הפירות. הם ניסו לעבור בכל זאת, אבל החיילים הרחיקו אותם בכל פעם מחדש בגסות. הילד הצעיר חזר לבסוף על עקבותיו. המבוגר יותר ניסה שוב ושוב.טענת החיילים היתה שאסור להעביר שום דבר מאכל משטחי הרשות לישראל. תעודותיהם של הולכי הרגל נבדקו במהירות יחסית. כל מי שלא החזיקו באישורים הנדרשים נדחו, ולא עזרו בקשות והסברים. החיילים בחלקם היו גסי רוח, חלקם היו סבלניים יותר. ובכל זאת, בני זוג וילדיהם, שגרים בא-רם — היא מחזיקה בתעודה כחולה, ולו אין אישור — הורשו אחרי בירורים להמשיך בדרכם.תנועת כלי הרכב היתה, לעומת זאת, בלתי נסבלת. תעודותיהם של הנוסעים בתחבורה ציבורית נבדקו בדקדקנות, ובחלק מהמקרים הועברו הפרטים לשב”כ לבדיקה יסודית יותר. לפעמים היה לנו הרושם שהחייל שבדק את התעודות עובד בכוונה באיטיות, אבל ייתכן שהוא פשוט חיכה לתשובה מהשב”כ. מכל מקום, התוצאה היתה עיכוב לא סביר: בדיקת תעודותיהם של שלושה מהנוסעים בטרנזיט נמשכה כמעט חמישים דקות, ולכך יש להוסיף לפחות עשרים דקות, וכנראה יותר, של המתנה עד שהטרנזיט הגיע לראש התור. קלנדיה. בגלל התראה “חמה”, מחסום קלנדיה לא נפתח כלל. המוני אדם נדחסו והצטופפו בתור. השעה אמנם היתה רק שמונה, אבל כבר היה חם. החיילים היו חסרי אונים. היתה תחושה שהעניינים עומדים לצאת משליטה.אשה בבגדים מסורתיים הצליחה איכשהו להידחק ולהגיע אלינו. היה לה אישור מבית חולים שבנה מאושפז, וחשוב שבני משפחה יהיו לצדו. במקרה עמד לידנו קצין. הראינו לו את המכתב. הוא אמר, שאם הוא יתחשב במקרה הזה, מיד יעוטו עליו עוד רבים עם בקשות דומות, ובכל זאת, הוא הניח לאשה לעבור. הוא גם ציין, שחולקו מים לעומדים בתור. חייל ניגש אלינו והתנצל — לו זה רק היה תלוי בו, הוא אמר… בסביבות שמונה וחצי הודיעו לקהל הממתינים שהמחסום ייפתח ב- 12, ומוטב שיחזרו אז. כדי שייקל עליהם להיחלץ מהתור, איפשרו להם לצאת מול עמדות הבדיקה, כדי לחזור צפונה מסביב למחסום. לרגע התחוללה מהומה, והיתה תחושה שההמון ימשיך בדרכו לירושלים, ולא יחזור על עקבותיו. החיילים השתלטו בקושי על המצב.בסופו של דבר, בעקבות ההודעה על פתיחת המחסום ב- 12, נשארו רק כמה עשרות אנשים בתור, והמתח ירד במידת מה.ברור שלא היה מה לעשות במצב הזה — התראה חמה היא התראה חמה. אבל דווקא בנסיבות הלא אנושיות האלה התנהגותם של רוב החיילים היתה מופתית.