ביקור בבית אומר בעקבות עוצר ומעצרים

אחד מתושבי בית אומר טלפן אל עירית וביקש ממנה לבוא לראות את המצב בכפר אחרי יומיים של מעצרים וכיממה של עוצר. אדווח בקצרה: הצבא היה בכפר החל ביום שלישי בלילה ועד יום חמישי לפנות בוקר בערך, 10-12 במארס. חלק מהזמן הזה היה מוטל עוצר על הכפר, שהוכרז ברמקולים ביום שלישי בשעה ארבע לפנות בוקר, החיפושים בבתים החלו כבר קודם, לדברי אחד התושבים. כוח גדול של חיילים שהו בכפר ועברו מבית לבית. הם אמרו שהם מחפשים כלי נשק. תוך כדי חיפוש עשו מהומה עצומה בחדרי הבתים, הוציאו והשליכו את כל תכולת הארונות, הפכו רהיטים, קרעו שקי אוכל – עדות לזה ראינו בתצלומים הרבים שעשתה תושבת הכפר, ישראלית אמריקאית הנשואה לפלסטיני תושב הכפר. בתצלומים נראים גם זכוכיות שבורות של חלונות ודלתות ומכשירים שנפגעו, מחבטות של קני רובים, כנראה. את המנעולים השבורים של דלתות ראינו גם אנחנו. באחד הבתים שהחיילים היו שם שוחחנו ארוכות עם בני המשפחה. לדבריהם, החיילים שהו אצלם כארבע שעות במשך היום. בבואנו הבית כבר היה מסודר, אבל גם הם סיפרו שלא היה חדר שהחיילים לא עשו בו מהפכה גמורה. את בני המשפחה – הורים ואחד עשר ילדים, כלאו בזמן הזה בחדר אחד. על פי עדות אב המשפחה, הם התייחסו בגסות ובאלימות אל בני המשפחה. הרביצו לאחד הילדים, דחפו בגסות ילדה אחרת והתיזו גז מדמיע, מתוך מכל קטן, ישר לעיניהם של שני ילדים, לאחר שהציגו להם את המיכל כמיכל של ספריי. החייליים הכינו תשריט מפורט של הבית, כל חדר וחדר, רשמו את שמות האנשים הישנים בכל חדר וחדר ולקחו את מספרי הטלפון. לפעולה הזאת קוראים החיילים "מיפוי" [זאת למדתי מפיו של חייל ששירת בשטחים הכבושים]. במשפחה הזאת עצרו החיילים ארבעה בנים. אחד הבנים בן 12 בלבד והאב איים שיתלונן על מעצר קטין – החיילים החטיפו לו כנראה סטירה או שתיים ושחררו אותו. את שאר השלושה אזקו וכיסו את עיניהם ולקחו אותם. למחרת בבוקר, כלומר ביום שהיינו שם, חזרו כל השלושה. הם סיפרו שמאחר שלא היה מקום במתקן הכליאה בעציון, השאירו אותם בחוץ, כפותים ומכוסי עיניים, כל שעות הלילה הקר, ולמחרת שלחו אותם בחזרה, בלי חקירה ובלי האשמה. רושם השהות הברוטלית של החיילים בכפר ניכר עדיין בשיחות ובתיאורים של כמה וכמה תושבים ששוחחנו אתם. לפי דבריהם נעצרו 37 אנשים ו-7 מהם חזרו למחרת. השאר עודם עצורים.