בית איבא, יום שני, 2.8.04, אחה”צ מחסומאיות: רותי ק’, מיה ק’ (מדווחת) משמרת שתחילתה במפגש קולני עם מתנחלות על הכביש מול אזור תעשייה בראון, המשכה במחסום עמוס למדי ולחוץ, הרבה מעוכבים וסטודנטים המוחזרים כלעומת שבאו, וסופה בתהלוכת אורחי חתונה שעברה במחסום בשמחה ובשירה.13:00 נסענו לקלקיליה, שבסמוך לה, על כביש 55, הולכת ונבנית כיכר ענקית (מסוף גבול עתידי?). בכניסה לקלקיליה עצמה עומדים חיילי מג”ב במחסום. תור עצום, שלא ראינו את סופו בגלל עיקול בכביש, התאסף בכיוון היציאה מהעיר. ספרנו 16 מכוניות. שתי מכוניות, אחת מונית והשנייה רכב לימוד נהיגה, עוכבו (חצי שעה, לדבריהם) בצד לבדיקה, כי ישבו בהן בחורים צעירים. הם שוחררו כעבור 20 דקות (בבירור טלפוני). מורה הנהיגה התלונן על הקושי שבעיכוב החוזר ונשנה (עוכב גם בבוקר), בכל פעם שהוא נוסע שם עם תלמיד. הכניסה לעיר ללא עיכובים.צומת ג’ית היה פתוח. בהמשך הכביש, מול אזור תעשייה בראון, ראינו שלושה חיילים עם ג’יפ, 2-3 מוניות ושני אוטובוסים שעמדו בצד. משיחה עם שני נהגי מוניות התברר שהם גרים בסמיכות מקום (קדום, ג’ית), ונוסעים ללא תסריך לבית איבא לשם פרנסה. אחד מהם שוחרר לביתו בלי החרמת מכוניתו. חייל לבבי הסביר את מעשיהם במקום. חייל עוין אחר הגיב כלפינו באיבה, ואחד מנהגי המוניות התפוצץ מכעס, וטען שהחייל קלל אותו (הקללות שמורות במערכת). ניסינו להרגיע אותו, כי הוא היה קרוב להפעיל את אגרופיו. עמדנו לקחת את פרטיו, כדי להמשיך בדרכנו ולברר אחר כך אם החרימו את מכוניתו. אלא שאז הגיעה מכונית ישראלית (מס’ 14-774-50), וממנה ירדו ארבע מתנחלות. אחת צעקנית, השנייה מטיפה, אחת הלכה לכיוון החייל העוין (כנראה להביע באוזניו את הערכתה וכו’, לעומתנו), הרביעית – לא ברור. הצעקנית נעמדה במרחק 30-40 ס”מ מאתנו וצרחה במלוא ריאותיה: “בוגדות, בוגדות” ו”מנוולות, מנוולות”. והיה לה הרבה אוויר בריאות… המטיפה שילחה לעברנו שני משפטים שוב ושוב, כמנטרה: “מקבלות כסף מהקהילה האירופית, הא?” וגם: “תגידו לחברים שלכם שיפסיקו את הטרור”. מישהי מהן גם אמרה משהו בנוסח “נראה אותך עומדת מול משפחה שכולה”. לאחר שראינו שסדרת החינוך לא עומדת להסתיים, נכנסנו למכונית כדי לנסוע לדרכנו. הצעקנית נעמדה ממש לפני הגלגלים (כשהשתיים האחרות דבוקות למכונית מאחור), ונדרש לנו זמן לשכנעה לזוז מדרכנו. אגב, תוך כדי המפגש הקולני שאלה רותי את החייל העוין אם הוא יבוא לעזרתנו במקרה שמכוניתה תינזק. הוא הודיע חד וחלק שלא!בית איבא 14:00 במחסום לחץ של ממתינים ביציאה משכם, כ-70 איש ואישה. 18 מעוכבים, לדבריהם עד שעה. יש גם עומס גדול של מכוניות, והרבה משאיות. תור הממתינים הגדול יצר לחץ ודחיפות קדימה, שנענו בצעקות מהחיילים. עם הזמן הגיעה החיילת ל’, שכדרכה מאיצה מצד אחד את התקדמות הנשים, אך מצד שני צועקת בקולי קולות (שבאב עורג’ה) וגם הודפת ברגליה מקל שאמור לסמן לאנשים היכן קו תחילת התור, דוחפת אותו עוד ועוד לעבר רגלי העומדים, הנאלצים לזוז אחורה. גם חייל יוצא מעמדת הבידוק ודוחף (פיסית) את כולם לאחור, בצעקות.הצל שמעל ראשי הממתינים חלקי בלבד, מפני שיש מספר סככות קטנות עם רווח ביניהן, ואיכשהו הודפים את האנשים כך שרובם עומדים בין שתי הסככות, או מחוץ לסככה, בשמש. כשהערנו לחיילת, אמרה: שלא ידחפו! ללחץ ולצעקות מיתוסף הרעש של דלת הברזל בעמדת החיילים, הנטרקת שוב ושוב כשהחיילים נכנסים ויוצאים. כשנציג המת”ק, ע’, מתפנה משחרור עומס המכוניות ועוזר ליד עמדת הבידוק, עומס האנשים מוקל.המעוכבים כולם צעירים. חלק גדול מהם הם סטודנטים, ואבוי, היום יום שני, האסור במעבר! כשהחייל משחרר קבוצת מעוכבים, הוא שואל כל אחד מהם אם הוא סטודנט, ואם התשובה היא חיובית – הוא מוחזר כלעומת שבא! פנינו לע’ וטענו בפניו שאם מחזירים את הסטודנטים כלעומת שבאו, מדוע לעכבם קודם שעה במחסום? הוא טען שזו טעות של קבוצת החיילים החדשה שבמקום, וכבר הורה להם שלא לעכבם אלא להחזירם מיד. כנראה לוקח להוראה המאפשרת מעבר יומיומי של סטודנטים במחסום המון זמן לרדת למטה. ואולי היא עוד לא יצאה בכלל מפיו של מפקד החטיבה. מדי כחצי שעה משחררים מעוכבים, אך כל הזמן מיתוספים חדשים (כ-15-20 אנשים כל זמן שהותנו).בין המעוכבים גם רוקח מאסירה-א-שמלייה העובד ברפידיה שבשכם והולך לעבודתו. אין לו תסריך. תחילה מסורב, אחר כך מעוכב, ולאחר חצי שעה מצליח לעבור.לקראת סוף המשמרת עוכבו ארבעה אנשים, שניים מהם נהגי מוניות, לאחר שעברו את “הקו הקדוש”. לקחו להם את מפתחות הרכב ותעודות הזהות. פתחנו בסיבוב בירורים לבדיקת חוקיות הפעולה, לאחר שמפקד המחסום ל’ אמר שזה מותר. השיחה עם ראאד מהמת”ק נותקה; נעמה מהמת”ק אמרה (16:30) שתברר ושאחזור אליה עוד רבע שעה, אך גם לאחר חצי שעה לא היתה תשובה במת”ק. לא התקבלה תשובה מהטלפון של אחד הנהגים, אליו התקשרנו כדי לברר את סוף הסיפור.לסיום: קרוב לסיום משמרתנו במקום, עברה במחסום חבורה ההולכת לחתונה, שמחה ועולזת. בתהלוכה היו רק נשים וילדים, כשהן שרות, מתופפות בתופים, וזו שבראש נושאת על ראשה סל מלא שקיות צלופן ובתוכן כנראה סוכריות. שמחתן הדביקה את כולם.עזבנו ב-16:30, וחזרנו דרך מחסום ענבתא: על הכביש קוביות בטון, אבל אפשר לעבור ביניהן. ראינו שתי מכוניות עוברות דרומה, אחת פלסטינית ואחת ישראלית.