14.15 בדרכנו עברנו בעזון. לפני שבועיים היו בכניסה חסימות בטון. היום הן אינן. במקומן עומד האמר עם חיילים.

14.30 צומת ג'ית – ריק מאדם וממכוניות. לבקשתו של זכרייה עצרנו בצומת זו וקיבלנו שם משני ילדים מסמך שבו כתוב שהקטע בכביש 55 שבו עוברים חקלאים מג'ית לאדמותיהם – מותר לפלסטינים הגרים בסביבה.

15.00 עם המסמך הגענו  לבית איבא, ששם חיכה לנו זכרייה ליד שני מעוכבים. המסמך אמור היה לשחרר אותם לדרכם.דיברנו עם מפקד המחסום, הוא הסביר שהם לא עוכבו בגלל נסיעה בכביש 55 אלא בגלל נסיעה בכביש צבאי.  למרבה המזל, בדיוק באותו רגע הגיעה אליו תשובה בטלפון שאפשר לשחררם, והם אמנם שוחררו.

המחסום עצמו "דליל" באנשים ובמכוניות. החיילים רגועים. התנועה זורמת.שוחחנו עם מפקד המחסום – יעקב. התרשמנו מאד מפתיחותו ומהדרך בה הוא פותר כל בעייה בהתחשבות ובשקט, שאינם אופייניים להתנהלות שאנו מכירים בדרך כלל במחסום.תמי שאלה אותו מה המדינה הייתה עושה עם הצבא לולא היו המחסומים. על זה הוא ענה שהיו בונים בתי ספר, משקיעים בחינוך. יש גם אנשים כאלה במחסומים…
 
 מקרה שהוא פתר: שלושה אחים נגשו אליו ואמרו שאחיהם הקטן אינו מורשה לעבור (לדבריהם – בגלל שהוא קטין ובלי ההורים). הם בקרו את דודתם בשכם ורוצים לחזור הביתה לטול כרם. הוא אמר להם שיקראו לאחִיהם מתוך הסככה של המחסום. כשהוא הגיע והם רצו לצאת לדרכם – החייל שלא הרשה לו לעבור עצר אותם שוב. הם שוב פנו למפקד, והוא הורה לחייל לשחררם. החייל ניסה להתנגד, אך ללא הועיל. בשקט האופייני לו המפקד הורה לו לשחררם. (פני החייל הביעו חוסר הבנה וחוסר אונים…).ברור לגמרי שבּעַיוֹת רבות ללא ספור היו יכולות להיפתר אילו המפקדים היו כמוהו: "ראש גדול", שיקול דעת, אנושיות ולקיחת אחריות. נדיר במקומותינו. כל הכבוד לו.

היה במחסום איש מתק, שלא היה פעיל במיוחד.