בית איבא
הגענו בשעה 07.20, היה תור בינוני לכניסה לשכם, כ 30 הולכי רגל המתינו לבדיקות. נציג המת"ק פתח תור הומניטרי. דווח לנו כי קודם לכן היה תור ארוך של שעתיים. אין לנו מושג מה היה, אבל שעתיים נשמע לנו מוגזם (המחסום נפתח בחמש).

נגמ"ש טיפס לכיוון קוסין. בד"כ זה קורה בעקבות דיווח מאמצעים אלקטרוניים על פלסטינים שמנסים לעקוף את המחסום (זולגים, בלשון הצבא).

כמות המכוניות שעברה במחסום לשני הכיוונים היתה דלילה עד יאוש. לדברי נציג המת"ק, בזמן האחרון לא מורידים גברים צעירים מהאוטובוסים לבדיקה במעבר הולכי הרגל. למרות דבריו ראינו נהג מוריד את כל הנוסעים. "אתה יכול לעבור איתם," אנחנו קוראות לו. "אין לי אישור," הוא אומר.  וזאת בדיוק תמצית הסיפור: המחסום מתוקתק, אין תורים, אין אלימות, אין התעללות, אבל רק קומץ אישורי מעבר לרכב.

שני נהגי מוניות מוכנסים לסככת המעוכבים. אחד משוחרר כמעט מיד. השני מעוכב. מפקד המחסום מדבר אתו. מהמקום שלנו אי אפשר לשמוע את הנאמר, אך לפי שפת הגוף של שני הצדדים, זה לא גולש לתוקפנות שמעבר לסיטואציה עצמה, של סוהר ואסיר.

מפקד המחסום ונציג המת"ק מבטיחים לשחרר את המעוכב בקרוב. 

פנה אלינו בנאי שהשבוע נלקח ממנו הכרטיס המגנטי. הוא גולל את המסכת הרגילה של צמיתות שיוצרים אישורי העבודה: במשך שנים עבד אצל אותו מעסיק, כאשר מצא מקום עבודה טוב יותר, הבוס הקודם שלח נגדו תלונה, (בבחינת אם לא אצלי אז לא בשום מקום בישראל). בעקבות התלונה נשלל ממנו רשיון העבודה באופן מיידי, מבלי שזכה להשמיע את קולו, ולהגיב על ההאשמה נגדו.  הסיפור שלו יוצא דופן רק משום שהוא נתמך ע"י אזרחים ישראלים שמוכנים לתמוך בגרסתו, להצהיר על כך בפני כל גורם ואף לשלם עבורו את אגרות בית המשפט. הפנינו אותו אל סילביה פיטרמן. 

עוד פנה אלינו אדם, כנראה נכה נפש, עם סיפור ארוך על מעסיק בבקה אל גרביה שסרב להחזיר אותו לעבודה לאחר שחלה (הוא דפק על ראשו לשם באור). מאחר שהועסק ללא אישור עבודה, אמרנו שלא נוכל לעזור לו. הוא החל לצעוק בגנות כל הערבים הישראלים. "ערבים שמנת," הוא קרא להם. לדברי נהגנו נ' זה כינוי מקובל בגדה.