בית איבא, יום א’ 20.06.0, אחה”צ משתתפות: שלי מ’, נעמי ל’ (רשמו במשותף) בבית איבא (בתוך המחסום) בונים מוצב לחיילים.- בהגיענו 4 סטודנטים לצרפתית המחכים כבר 5 שעות ואינם מורשים להיכנס לשכם כדי לכתוב בחינה. מבקשים את עזרתנו. במוקד של הצבא כבר יודעים עליהם ו”מטפלים”. בנוכחותנו מגיע טלפון מהמת”ק למפקד המחסום המורה לו לאפשר להם לעבור (לאחר בירור עם האוניברסיטה). מ’ מבקש להודיע לחטיבה, שהחטיבה תודיע לגדוד, כי רק מהגדוד הוא מקבל הוראות. זה כמובן לוקח המון זמן. ויכוח בין קצין המת”ק ומ’ לא עוזר, עוברת עוד שעה והאישור המיוחל מגיע אלא שהבחינה כבר הסתיימה והסטודנטים נעלמו מהמחסום.- בחור צעיר מבקש להיכנס לשכם להלוויה של בן דודתו שנהרג מנפילה מפיגום. כל המשפחה עברה אבל הוא לא מורשה. הבירורים מעלים שאין לו סיכוי, הוא צריך ללכת למת”ק, להוציא אישור חד-פעמי לביקור אבלים ואז… אולי. הוא מתעקש להגיע להלוויה. אנו פונות למ’ והוא מאפשר לו לעבור, לוקח לו את תעודת הזהות, רק לשעה. עד שעזבנו הבחור לא חזר, מ’ עזב עם התעודה ולפני לכתנו יידענו את ממלא המקום בפרטי המקרה, לא יודעות איך זה הסתיים.- קשישה בודדה נשענת על מקל הליכה בדרכה לבית חולים רפידיה, בקושי זזה, צריכה לעבור את כל מסלול המחסום ברגל. אנו, בסיוע אדיב מאוד של החיילים עוצרים אמבולנס עבורה.-קבוצה של צעירות משבדיה OLOF PALME CENTER מבקשות להגיע לשכם לפגישה. החיילים בשום אופן לא מתירים להן להיכנס. הן מתעקשות ומוזעק נציג מת”ק שמבקש לקיחת אחריות של השגרירות השוודית. עד שעזבנו הן ניסו לשנות את דעתו להתקשר לשגרירות ואנו לא יודעות אם נכנסו או לא.אוטובוס מלא נשים ילדים ותינוקות מגיע למחסום, הנהג מציג אישורים, הם כולם בדרכם לחתונה. כולם מורדים מהאוטובוס, לבושים בגדי חג, ומתנפלים בבת אחת וללא סדר על נקודת הבדיקה. החייל עוצר את הבדיקות, יוצא מהבודקה ומנסה להסיג אותם לאחור, “שוויה שוויה,אוורה אוורה”. הנשים לא כל כך משתפות פעולה והוא, במקום להתעקש, מעביר אותן במהירות (לא פוסח על אף מתנה וחבילה). האירוע מסתיים תוך 15 דקות.- סטודנט הלומד בשכם מתעקש לחזור הביתה לפני יום רביעי הקדוש. סיים את התואר, אין לו איש בשכם, אישה ותינוק מחכים לו בבית בטול כארם. אנו שואלות לגביו והתשובה שלילית. המוקד חוזר אלינו עם תשובה חיובית כאשר אנו כבר בדרך הביתה. מקוות שהתשובה הגיעה גם אל החיילים במחסום.-מעוכבים, לסירוגין בין 5-15, יושבים מתחת לסככה משונה שהשאירו חיילי המילואים, ומחכים 2,3,4 שעות, משוחררים כמובן כולם. ה”זולגים” מקבלים גם עונש חינוכי, “שלא יעברו בלי רשות בפעם הבאה”. כאילו שיש להם ברירה.ולסיום מילה על החיילים: אומנם לא זזים מהנהלים מילימטר אבל עובדים במהירות וביעילות, לא מקשים איפה שלא צריך, שקטים ואדיבים. חייל מסביר לשלי שאסור להם לדבר איתנו בגלל שזה עלול לשנות את דעותיהם. מ’, מפקד המחסום מכחיש ומסביר שהם חייבים להתרכז בעבודה והוא לא רוצה להסיח את דעתם, ושלא יגידו דברים שאסור להם להגיד (?).