שלושה ימים אחרי שוך סערת השלגים:

מעבר מיתר

בשעה 10:30 המעבר ריק, חוץ ממשאיות המחכות לעבור.
דרום הר חברון

כביש 60 וכביש 317 פנויים משלג, אבל יש מעט תנועה. בכל מקום שרידי שלג. יאטה מרחוק, מכוסה לבן. 

היום שוב ראינו באיזה מצב חיים אנשים "שנופלים בין הכיסאות", בייחוד בימים קשים כאלה.

עקב מזג האויר הסוער אין בית ספר ואנחנו פונות ישירות למשפחת א"ק  הכלואה בתוך מובלעת שנוצרה בשל גדר ההפרדה. לכפר הקטן הזה קוראים אמנזיל, ממש מתחת להתנחלות בית יתיר. זמן רב לא היינו שם והסתבר שבינתיים שתי הסבתות של המשפחה נפטרו. לעומת זאת נולד בן נוסף, שעכשיו כבר בן שנה. למ' יש 11 ילדים.

היום מ', אבי המשפחה, במצב רוח סוער לא פחות ממזג האוויר: הסערה מוטטה את תקרת  דיר הצאן וארבע כבשים מתו. בשל השלג והבוץ הם לא הצליחו עדיין לפנותם. גם ביתם נהרס (בתמונה) וכל הבגדים נרטבו – ראינו אותם תלויים ומתייבשים בשמש. בני המשפחה מסתובבים בלי גרביים בקור הזה, נראה שהם לא החליפו בגדים ולא התרחצו חמישה ימים. הכי גרוע, שאחרי חמישה ימי מצור בגלל השלג – שעדיין "מקשט" את הסביבה – אין אוכל, אין חיתולים ואין מצרכים בסיסיים בבית ומ' מסורב כניסה לאזור C, ליאטה הקרובה, כי הוא גר בצד הישראלי, כך שהוא לא יכול למלא את החסר. אין לו אישור לעבור את המחסום, רק לילדיו מותר, כי בית הספר נמצא מעברה השני של הגדר. פעמיים ביום הם נבדקים במגנומטר וצריכים להראות את האישור המיוחד שקיבלו.

הוא היה חסר אונים, איש לא ענה לו לטלפונים ולא הקשיב לו במת"ק במשך כל הימים הנוראים האלה. "הם רוצים להיפטר ממני," הוא אומר.

מיכל עושה מאמצים כבירים ואחרי הרבה טלפונים למת"ק ולמנהל החדש (גלעד) של מחסום מצודות יהודה (ומיתר) היא מצליחה להשיג לו אישור חד פעמי ,"הומניטרי", כך שהוא יוכל לעבור ליאטה ולערוך קניות. בערב הוא התקשר בשמחה ובישר שהמשימה הושלמה בהצלחה והמשפחה יכולה לנשום לרווחה, עד הפעם הבאה.

אנחנו נמשיך לעקוב אחרי המשפחה ולראות אם ניתן  לפתור את בעיית המעבר שלם במציאות הבלתי אפשרית שהם חיים בה. יש כנראה עוד עניינים משפטיים בנושא קרקעות ואנחנו רוצות ללמוד את הנושא לעומק בתקווה שאפשר יהיה לעזור.