מצודות יהודה (בית יתיר)חזרנו אל המעבר, והפעם בשעת חזרת הילדים של מש’ אבו קביטה אל ביתם למרגלות ההתנחלות בית יתיר.
עברנו אל צידו “הישראלי” של המעבר במטרה לראות מקרוב את התנהלות המעבר.
בהגיענו ראינו את המאבטחים מדווחים מיד בקשר ש’נשות ווטש’ הגיעו. אחר כך שאלונו שוב אם אפשר לעזור לנו   וכשאמרנו שאנחנו רק רוצות להסתכל, פנו אלינו בנימוס אך בתקיפות ואמרו שזהו אזור בטחוני ואסור לנו לעמוד בקרבת המבנה והמאבטחים, “מתוך דאגה לשלומכן כמובן”.
האחראי אף התנדב ללוותנו 200 מטר משם לכיוון בית יתיר, ועמד איתנו במקום המותר וענה לכל שאלותינו בסבלנות.
אנחנו שוב ביקשנו לדעת מה עובר על הילדים. לדבריו הכל כרגיל: יש מגנומטר ושיקוף של התיקים, וזהו. לעיתים רחוקות, כשצריך, מבלי להכנס לפרטים (כדבריו) עושים בדיקות יותר יסודיות. שוב חזר ואמר שהם מודעים לרגשות האנשים ומתנהגים יפה אל הילדים וכשצריך לבדוק ילדה עושה זאת בחורה.
כשאמרנו לו שהגיעו תלונות על חיפושים מופרזים ועיכובים של ילדות, שלל זאת מכל וכל. הודנו לו וחיכינו לילדים.
הילדים אמרו אותו הדבר: מורידים חגורות, עוברים במגנומטר כולם. בזדמנות זו ביקשנו ממ. נהגנו שיעלה את כולם, 12במספר, למכונית ויקח אותם הביתה כדי לחסוך להם את ההליכה במעלה הגבעה – מרחק של 2 ק”מ בחום הגדול של היום.

מוטי, מנהל מעבר סנסנה-מיתר, ממונה גם על מצודות יהודה. אחרי שיחה שהיתה לי איתו אתמול על המפגש הבלתי נעים של חברותינו עם אחד מעובדיו במשמרת שמעבר בית-יתיר, החלטתי להפגש איתו פנים אל פנים לברור מדויק יותר של המצב.
מוטי,קשוב ואדיב כתמיד, ביקש להבהיר: 
1. מש’ אבו קביטה וילדיה הם הפלסטינים היחידים שמורשים לעבור במעבר מצודות יהודה.
2. למיטב ידיעתו אין שום בעיות חריגות בתהליך בדיקת הילדים.
3. החל מגיל 16 בודקים כמו שבודקים מבוגרים.
4. תיקים חייבים בשיקוף.
5. היום סוכם עם המת”ק שהילדים לא יצטרכו קושאנים (אישורים) אישיים יותר. לבודקת תהיה רשימה עם תמונות של הילדים, היא תזהה  אותם כך והמעבר יהיה יותר מהיר ופשוט.
בכל זאת הקשינו ואמרנו שהיו תלונות על חיפושים פיזיים של ילדות ועיכובים ממושכים, אך הוא התעקש שלא כך הדבר  ואמר אפילו קיבל שבחים מאנשי המקום על התנהלות אנשיו.
לדבריו, הילדים אפילו מספיקים לגנוב מכל הבא ליד אחרי הבדיקה ולא תמיד השומרים מצליחים לתפשם.
כשתפשו ילד ודברו עם אביו הוא ענה בנוכחות בנו:”אנחנו ניקח כל מה שתשאירו ולא תשמרו! זו בעיה שלכם”.
“זה מה שהילד שומע מאביו”, אומר לנו מוטי. וכך נעלמו נעליים, אביזרי חצר שונים, נייר טואלט ועוד. “כדאי שגם את זה תספרו למתלוננים” הוא מציע, ואני מבטיחה שכך אעשה.

השיחה מתרחבת אל מורכבות המצב ותפקידו כמנהל האחראי על המתקן. לדבריו מתנקזות אליו תלונות וטענות מכל הכיוונים. גם המתנחלים מתלוננים על תקנות ונהלים שמחייבים אותם, והוא ואנשיו צריכים למנוע עברות של כולם.

מעבר מיתר – סנסנה
“מה דעתכן על מה שקורה פה במיתר?” הוא שואל. אנחנו מוכרחות לציין שחלו שיפורים רבים, הפועלים עוברים מהר וללא עיכובים, ומגיעים בזמן לעבודה.
הוא מספר לנו על תגובות חיוביות שקיבל מנציגים פלסטיניים רשמיים על השיפורים שחלו לאחרונה, ומראה לנו שיש תוכניות נוספות לפיתוח גם באיזור המיועד למשאיות וגם באיזור שיוכשר במיוחד לרוכלי מזון, כך יורשו בעתיד לעמוד במקום מוסדר.
“אולי שיחות השלום ישפיעו אף הן לטובה?” אני שואלת.
מוטי לא אופטימי. כמי שעל פי מראהו צעיר יותר מהכיבוש הוא מנסה כמיטב יכולתו.
אנחנו, שיודעות שאין כיבוש נאור, נאלצות להסתפק בכך שיש אנשים שמנסים בנתיים להיות אנושיים למרות מפגשם הבעייתי היום יומי עם המצב, ולברך על כך שדעתנו נחשבת ונוכחותנו חשובה ומשפיעה ולו במעט.