בית לחם,15.00 – 18.30 

בעקבות האירועים במת"ק בשבועיים האחרונים, החלטנו להקדיש את מרבית הזמן למקום זה. לפני היציאה קיימנו שיחה עם חנה ב. שסיירה במקום, גם בתוככי המת"ק, ודיווחה על סיכוי לשינויים לטובה.  בהגיענו היה אולם ההמתנה מלא למדי, קצת פחות אנשים מאשר בשבוע הקודם, אך עדיין קהל רב. שוב פגשנו מכרים מן השבוע הקודם שחזרו והתלוננו על העדר ההתייחסות אליהם. כמה אנשים סיפרו כי באו לפנות בוקר וציפו להיות הראשונים בתור, אך המפקדים הוציאו אותם אל מחוץ לאולם וחילקו מספרים דווקא ליושבים בו. התברר שאכן, כפי שהובטח לחנה, חולקו 100 מספרים.

בבואנו למקום ב- 15:30 התברר שנכנסו במהלך היום כ- 50 איש. בקהל היו גם גברים וגם נשים, חלקם בעלי מספרים וחלקם מצפים לנס. כולם היו עצבניים, יש לזכור שזה היום הראשון של צום הרמדאן והרעב והצמא ניכרו על פניהם. נהג מונית גברתן לקח על עצמו תפקיד פיקודי וניסה לארגן את האנשים בתור.  בשעה 15:45 הוכנסו 10 אנשים, השאר ישבו וחיכו. הבעיה העיקרית הייתה חוסר הוודאות לגבי סיכויי ההתקבלות באותו יום. כזכור, מי שלא מתקבל היום צריך לחכות שבוע נוסף לפני שיוכל לחזור, ולחלק מן האנשים כבר פג תוקפו של הכרטיס המגנטי.  במהלך השעה הבאה לא נכנס איש.

ב- 16:45 פנינו לחייל שבחלון בשאלה לגבי התחזית. יש לציין שהוא היה אדיב למדי אך התלונן על העומס ועל אי רצונו להישאר אחרי שעות העבודה המוכרות. היות וזמן הסגירה הרשמי של המת"ק היה קרוב מאד (45 דקות) ועוד עמדו בתור כ- 40 בעלי מספרים, הוא היה ספקן לגבי הסיכויים שלהם להתקבל. העצבנות הלכה וגברה; הרעב, החשש מפני החזרה הביתה ללא כר"מ ובעיקר חוסר הוודאות, תרמו לכך. ביקשנו מהחייל שאחד הקצינים יכנס לאולם ויבהיר לקהל כמה מהאנשים עוד יוכלו להיכנס ולמי כדאי ללכת הביתה. ואכן אחרי דקות ספורות יצא הקצין נ. לאולם ההמתנה. התרשמנו מכנות כוונותיו הטובות. הוא נראה עייף ותשוש בעצמו וענה לשאלותינו באדיבות רבה. מתברר שאין באפשרות המת"ק להיענות לכל הפונים, אך הוא הבהיר שכל מי שקיבל מספר בבוקר אכן יכנס עוד באותו היום, גם אם יצטרכו לעבוד עד 8 בערב, כפי שעשו ביום הקודם.
 
שאלנו שתי שאלות נוספות:

  א.      האם יש אפשרות לזמן לשעה מסוימת מחר את מי שלא קיבל מספר היום, בכדי שלא יצטרכו לחכות עד ליום שני הבא? 

 ב.      האם יש אמת בסיפור כי מי שהגיע לפנות בוקר למת"ק הוצא מן האולם והמספרים ניתנו דווקא לאלה שבאו מאוחר יותר וישבו באולם? 

 על השאלה הראשונה השיב שיום המחר עשוי להיות לחוץ כמו היום והוא לא מוכן להבטיח מה שאינו יכול לקיים. לגבי השאלה השנייה, הפנה אותנו לחברותינו שהיו בבוקר וצפו בבלגן הבלתי נסבל. ואז אמר: "האומנם יש להעדיף את הבחורים הצעירים היכולים להגיע באמצע הלילה על פני זקנים שבקושי משרכים את דרכם בשעות הבוקר הרגילות?" גם אל ציבור הממתינים פנה בשפה עדינה והתרשמנו מהרוגע שיצר תוך דקות ספורות. מי שהבינו שאין להם למה לחכות, הלכו הביתה, בעלי המספרים ישבו בשקט והמתינו לתורם בתחושת ביטחון שאכן יגיע.אלו רק היה יוצא אל הציבור העצבני הזה מוקדם יותר…כשהגענו למעבר רחל לא עמד אפילו אדם אחד בתור, כנראה בשל הרמדאן. חלון בודד היה פתוח ועברו בו מספר תיירים בשובם מבית לחם. עם עזיבתנו הגיע אוטובוס מלא פועלים, החלטנו לחזור ולראות מה קורה. עוד לפני שהגענו נפתח עוד חלון והמעבר היה חלק ומהיר.