נסענו לבית פוריכּ כדי להיפגש בבלאדיה (מועצה) עם ההיסטוריון ד”ר מוחמד עודה, ממנו נודע לנו שד”ר עארף, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה, פרסם ספר מקיף על כל המקאמים בפלסטין.  מוחמד עודה הוא היסטוריון שהתמחה באוניברסיטת א שאמס במצרים, בתקופה העותומאנית.  הוא התמחה בהיסטוריה המודרנית של פלסטין מ1820 ואילך. מסביר לנו כי במסגד אסור לקבור ולכן לא נמצא מסגד שיש בו קבר. מקאמים נבנו בדרך כלל סביב קבר של אדם קדוש. למקאם נהוג לבוא כדי לנדור נדרים, כדי לעשות תספורת ראשונה לילד קטן, להתפלל ולבקש/ בקשות.

הקמת  ההתנחלויות הסבה נזק נפשי לפלסטינים מבחינת מניעת הביקורים במקאמים. זה, כמובן מלבד הנזק הכלכלי, גזלת האדמות וגזל המים .מכסת המים בבית פוריכּ היא 1 קוב מים לאדם בעוד שבהתנחלויות היא עומדת על 30 קוב לאדם. חברת מקורות שואבת באזור שכם (להתנחלויות וגם לכפרים הפלסטינים)ממאגרי המים ליד בורין, מדמא וסלפית (בורין בערבית פירושו בורות מים).

בזמן הבריטים אזור שכם היה מחולק לארבע נפות: 1. ואדי שכם (ליד סבאבסטיה ושבי שומרון);  2. מזרחית לכפר ביתא וואדי תפוח;  3. ואדי ג’רר, טובאס, ג’נין;  4.  יריחו ובקעת הירדן.

מוחמד עודה כתב על 24 ההתנחלויות שנמצאות בין ביתא ואריאל.

בתקופה העות’מנית כולם היו מרבים לעלות למקאמים, המבוגרים והילדים. המפורסמים ביותר בכל פלסטין היו: מקאם שיח’ מוסא ביריחו, מקאם נבי סמואל, נווה רובין, סידנא איברהים,  קבר יוסף, קבר רחל, שיח’ בילאל. אליהם עלו לרגל אנשים מכל פלסטין – כל אחד לאן שנוח לו.   בשיח’ מוסא היו עולים רק בחורף כי בקיץ חם שם מאוד. בנבי רובין היו הולכים רק בקיץ כי יש שם אבטיחים.

אירית שואלת את ד”ר עודה על הארמון שנמצא בבית פוריכ, שהיה שייך לשיח’ אחמד ג’אבר. הוא נבנה ב-1720. אחמד ג’אבר היה גובה מסים מכל אזור שכם כי שם גידלו חיטה.  כשנגמרה התקופה העותומאנית משפחת אחמד ג’אבר ירדה מגדולתה והפלאחים מרדו.
נסענו לראות את הארמון שנמצא בפאתי בית פוריכ. משם נסענו לבקר את דוכה בבורין. שמענו מפי מונה, הבת הבכירה של דוכה, על מתנחל או מתנחלים מיצהר שתקפו אותם בבית הספר, ביום שהיתה להם בחינה בטכנולוגיה.
אורלי נוי כתבה על כך בשיחה מקומית. כדאי לקרוא שם.