מימוש ההקלות לרגל חג הראמאדן

שער שומרון-
משטרה בודקת את הנכנסים לגדה ותור של כ-10 מכוניות ישראליות משתרך . כשנחזור, ב-20.30 , יהיה תור ארוך עוד יותר (כ-20 מכוניות).

מרדה – 2 הכניסות פתוחות.
זיתא- סגורה, ואף הערימו תלוליות של פסולת בניה כדי להקשות גם על הולכי הרגל. 2
 מכוניות מחכות בצד החיצוני של החסימה לפועלים. לפני כמה דקות היו פה  חיילים שקיללו, איימו שיפוצצו להם את הגלגלים ואמרו "אני אזיין את אמא שלך "      לקחנו את מספרי הטלפון שלהם ונתנו את שלנו, אך הם לא צילצלו. כשצילצלנו אנחנו, סיפרו שהגיעה המשטרה ורשמה להם דוחות עם קנס של 1200 "ח לכל אחד (והם לא עמדו על הכביש הראשי אלא בתוך הפניה לזיתא). מוניות ומכוניות פרטיות מורידות את תושבי זיתא וג'מעין על כביש 5 (חוצה שומרון) והם מטפסים או עוקפים את התלוליות ואחרי החסימה לוקחים הסעה נוספת אל הכפר שבמעלה ההר.

14.30 – זעאתרה (תפוח) –
ממערב אין תור, מכיוון שכם, במשך 10 הדקות שצפינו – מעבר מהיר, ללא בדיקה מלבד מכונית רנדומאלית שתעודות נוסעיה נבדקות  -כ-5 דקות. 2 עמדות בדיקה.
-קיבלנו מזכריה ידיעה שמתנחלים הציתו שדה מעל מדמה (מתחת להתנחלות יצהר), נסענו על כביש 60 לכיוון ג'ית. אכן בערה גדולה בעלת 2 מוקדים על ההר. נוכחות גדולה של משטרה בפניה להתנחלות יצהר, עומדים באפס מעשה. לא ראינו כבאיות או כוחות צבא על ההר באזור השריפה.
המשכנו לעבר ג'ית , כי לא רצינו להסתובב מפאת הפס הלבן, בכניסה לחוות גלעד – האמר עם חיילים, אך מאחורי חוות גלעד , באדמות שלפי מיטב ידיעתי שייכות לכפר פרעתא – עוד שריפה גדולה.  מעל הכביש, במקום שנמצאות אדמות הכפר ת'ל – מבנה קבוע, חדש, עם גג רעפים אדום. האין זה מאחז בלתי חוקי שאמור להיות מפונה?
לאורך כל נתיב נסיעתנו ראינו הרבה כוחות ביטחון, מנהל אזרחי , משטרה וסתם האמרים.
בצומת ג'ית – מחסום פתע של משטרה ו-2 מכוניות פלסטיניות -האחת עם מכסה מנוע פתוח . עמדנו רחוק במקום שיש מפרצון כדי שלא לקבל דו"ח ויפעת ניגשה (שוב, מחשש המשטרה נשארנו יהודית ואני יושבות במכונית.) וצילמה. מייד שוחררו המכוניות הפלסטיניות . השוטרים צעקו בעוינות ליפעת שלא תצלם אותם. ואז באו אלינו ואיימו שנקבל דו"ח אם לא נסע משם.

15.20- חווארה-
מייד עם הגיענו –  2 חיילים רצים בנשקים שלופים לעבר בחור צעיר ומבוהל שעומד ליד הקרוסלה של הנכנסים לשכם,  תופסים אותו ואוחזים את ידיו מאחורי גבו ונראה כאילו הם עומדים לתקוע בו מכות. יפעת נצמדה אליהם אחרי שעברה את הקרוסלות וצילמה. הם החלו לאיים שהם מחרימים את המצלמה, שאסור לה לצלם והיא פשוט עמדה בשקט והמשיכה לצלם. הגיעו מפקד המחסום איתי וקצין המת"ק טארק והאווירה האלימה החלה לשכוך. כולנו עברנו חזרה לצד  של היציאה מהמחסום (צד חווארה), והבחור הוכנס לצינוק. החיילים אומרים שהוא ניסה לצאת משכם דרך קרוסלות הכניסה.
טארק וגם המפקד מזהירים אותנו שלא ניגש אל הצינוק. אני אומרת להם שאם אחוש שנשקפת לבחור סכנה , אני אגש. מאוחר יותר ניגשתי ולקחתי מהבחור את מס. הטלפון שלו, אך מפקד המחסום סילק אותי והחרים (כנראה) את הטלפון- כי מייד אחר כך הטלפון של המעוכב היה בלתי זמין. ביקשנו מטארק שיתחשבו בכך שראמאדן ולא יעכבו אותו זמן רב מדי, וטארק התחייב, בשם המפקד,  שעד 6 ישחררו אותו. צילצלנו ל"מוקד ההומאניטארי" לנסות שם. אך מסתבר שהם אימפוטנטים לחלוטין. (בתקופה האחרונה ניסיתי כמה פעמים להתקשר עם ק. המת"ק זהארן, והקו היה בלתי זמין, כך שהנחתי שהוא הועבר משם. לכן אפילו לא ניסיתי הפעם,חבל).
כ-150 איש ממתינים ב-3 טורים מסודרים. רוב העוברים סטודנטים צעירים. זמן המתנה, לדברי העוברים- כשעה. העוברים מספרים שהחיילים מרבים לקלל אותם. אין צעקות, אך החיילים הבודקים את הגברים דורשים מגברים מסוימים להוריד נעלייים, ומאחרים לעמוד עם הפנים לקיר הבטון לפשק רגליים וידיים,  (בעיטה לכל רגל מייתרת את הצורך במילים) והם ממששים את כל גופו של הנבדק, גם בין הרגליים. כולם יוצאים עם החגורות ביד, ומדי פעם ניגש חייל לסלק את הצעירים, בגסות, כאשר הם עומדים , לאחר שעברו את הקרוסלות, ומתלבשים ומתארגנים. מכיוון שכל רכושם בתפזורת אחרי הבדיקה (טלפון, ארנק, כסף, מפתחות וכו') דברים רבים נשמטים מידיהם.
תור ארוך של מכוניות , עד הכיכר כמעט, להכנס לשכם, הבדיקה מהירה, אמנם, אך אחרי כל 2-3 מכוניות שנבדקו החייל הבודק נעלם והמכוניות ממתינות.

17.05 – עוורטא –
אין תורים. גם מכוניות  רגילות עוברות. משאית אחת ממתינה להכנס לשכם ו-2 לצאת ממנה. המעבר מהיר. הסדרן מתלונן על כך שמאז ההקלות אין לו עבודה ועליו לפרנס 15 ילדים.

17.15- בית פוריכ. 8
 מכוניות ממתינות ביציאה מבית פוריכ כדי להגיע למחסום "ואחד ואחד" מחכים כבר חצי שעה, מדווחים 3 הנהגים הראשונים בתור. מבקשים "תעשי משהו". בצד של שכם – 3 מכוניות.
–בסככת המעוכבים 2 מעוכבים. האחד, לבוש יפה ובידו שקית נילון ובה מגש עם בקלאווה ומיני תופינים אחרים.          השני, בחור צעיר מאוד מסאלם הסמוכה, בן 16, יושב שפוף, אזוק מאחורי הגב ועיניו מכוסות בפלנלית. מפקד המחסום אוסר עלינו לדבר עימם ומוכן לתת לנו את תעודות הזהות שלהם כדי שנברר עליהם. האיש המהודר משתחרר בשעה  17.45 אך לא מרשים לו לעבור לבית פוריכ(בימי חמישי כולם עוברים, אמר ק. המת"ק?) הבחור האזוק מרבה להתנועע בחוסר מנוחה, ניכר בו שהוא במצוקה ושהאזיקים מכאיבים לו. יפעת מבקשת לשחרר את ידיו .
מפקד המחסום: "ככה הוא הגיע,  וככה יקחו אותו מפה". מדי פעם המעוכב קם ועומד למשך רבע שעה. הוא מסאלם והחיילים אומרים שזרק אבנים. לאחר מכן יבואו חיילים אחרים, שהם אלה שעצרו אותו (הוא נלקח מביתו והובא למחסום) ויאמרו שראו אותו זורק בקבוק תבערה. שוטר שבא מאוחר יותר לקחת אותו אמר אפילו שהם צילמו אותו זורק בקבוק תבערה. מכיוון שיש לי חברים בסאלם צלצלתי להודיע למשפחה (אז עוד לא ידענו שהוא נלקח מהבית).  יותר מאוחר , בערב, כשחזרתי כבר לת"א, צילצלה אלי חברה שהייתה באותו יום בביקור אצל משפחת אותו נער, וסיפרה שהוא בילה את שעות אחר הצהריים, עד שעזבו, ביחד איתם אצל דודו.

18.00- התפצלנו, כיוון שאני רציתי לבדוק מה קורה עם המעוכב בחווארה, יפעת רצתה להשאר עם האזוק שבדידותו העיוורת לא איפשרה לה לנטוש אותו, ויהודית החליטה להשאר בבית פוריכ משום שהתחיל להתהוות עומס רב (ללא הצדקה  -כי כמה אנשים עוברים כבר במחסום נידח זה?) והחיילים בדקו באיטיות מטריפה את הממתינים.

18.10- חווארה.
המעוכב עדיין בצינוק. הצטרף אליו עוד מעוכב. לפני שעה, הוא אומר. המעוכב הראשון כורע ומתפלל אך חברו מספר שהוא ביקש מים מהחיילים כדי ליטול את ידיו לפני התפילה והם סרבו לתת לו.
החיילים מסרבים לדבר איתי, כך שאינני יודעת את סיבת העיכוב של השני. מ-17.00 טארק לא נראה בשום מקום ואינו עונה לטלפון. אח"כ יאמר שנגמרה לו הסוללה. שוב ושוב אני מצלצלת ל"מוקד ההומניטארי" ("עדיין בודקים") ומבקשת לשחרר את האנשים כי שעת סיום הצום מתקרבת.
ככל שמחשיך המחסום הולך ומתרוקן. חולדות מתחילות לצאת מחוריהן ולהסתובב לי בין הרגליים….
-איש זקן עיוור המונחה על ידי 2 ילדים בני 6 בערך מנסה לעבור דרך הכביש, החייל שולח אותו לחזור לסוף התור ההומניטארי, הוא מתחנן, ללא הועיל. ("סדר צריך להיות !")
18.50- משחררים את המעוכב הראשון.
-מגיע ג'יפ משטרה. מסתבר שמפקד המחסום קרא למשטרה כי דיברתי עם המעוכבים. השוטר, כמיל מוסטפא, צועק עלי שלא אפריע לחיילים. שאלתי אותו אם , לכשהגיע ראה שהפרעתי לחיילים , והרי אני עומדת בשקט,מחוץ למחסום, ליד מה שהיה פעם סככת המעוכבים. מפקד המחסום אמר שקודם דיברתי עם המעוכבים ואני טענתי שרק ביקשתי את פרטיהם וממתי הם מעוכבים. השוטר צרח עלי שאם עוד פעם אפריע לחיילים לא תהיה לו בעיה לו לקחת אותי למשטרת שומרון (אגב, עוד קודם איים עלינו המפקד שיקרא למשטרה "אני יודע שלא יעשו לכם כלום, אבל יקחו אתכם למשטרה וככה אני אסלק אתכם מכאן" – הוא אמר).
-מגיע אמבולנס בצפירה בהולה, החיילים ניגשים לאיטם, ואף עוצרים לשאול אישה שנקרית על דרכם – "לאן את חושבת שאת הולכת?". החייל פותח את הדלת האחורית וכמעט מייד סוגר אותה ומנפנף לנהג להמשיך בדרכו. כל זה לקח כ-3 דקות. 3 דקות שביו חיים ומוות. החייל צוחק אל חברו "היית צריך לראות את זה ששכב שם. מת, אחי, מת !" הוא מגחך….
19.10 – מגיע אביו של המעוכב השני, (זה שהיה אמור להשתחרר ב – 18:00) בידו האחת תמרים ובשניה בקבוק מים. הוא מבקש ממני רשות לתיתם לבנו שעדיין לא שבר את הצום. אני ניגשת למפקד המחסום שמסרב לדבר איתי . אני מתרחקת משם ושולחת  אליו את האב אבל המפקד  צועק עליו שיצא מהמחסום וכשירצה , הוא יבוא אליו. המחסום ריק. אין עוברים ואין למפקד שום סיבה לא לשמוע את האב (הוא יודע כבר שזה האב, ומה הוא מבקש, כי אמרתי לו לפני שסרב לדבר אתי). הוא מפנה את גבו אל האב ומסתלק משם לכיוון שכם, בהליכה שאומרת מי כאן האדון. האב עומד מבויש , התמרים והמים בידיו וממתין. רבע שעה הוא המתין עד שהקלגס הועיל לחזור אליו ובחיוך ניצחון להודיע לו "לא יכול לעזור לך".
5 שנים אני יוצאת כל שבוע למחסומים. עוד לא קרה שבכיתי.
אל מול האב המבויש, עם התמרים והמים , פרצתי בבכי. לא עליו. עלינו, על מה שנהיה מאיתנו. על שכך הם בנינו. שאין בהם חמלה ואין בהם אנושיות. מבושה.
האב ניסה לנחם אותי "אין דבר, הוא עוד צעיר, הוא לא מתכוון, תכף יתנו לבן שלי ללכת, אל תבכי,  יהיה בסדר…"
החלטתי שנוכחותי אולי מזיקה למעוכב ונסעתי לבית פוריכ. החלפנו מספרי טלפון וב-19.40 הוא הודיע לי ששיחררו את בנו.

18.00 בית פוריכ (דיווח של יהודית) –
התהווה עומס גדול של מכוניות משני הצדדים. רק 2 חיילים בודקים , ורק מסלול אחד פתוח. קהל הממתינים עצבני מאוד ומאיים בפריצת המחסום ובאלימות. טלפונים חוזרים ל"מוקד ההומניטארי " ("אנחנו מודעים למצב ומנסים לעזור…"), משמשים יותר כאמצעי תרפויטי לנו , "לעשות משהו" מאשר בעלי אפקטיביות כלשהי.
19.00  – צום הראמאדן נגמר להיום ועדיין תור המכוניות מתוך שכם כה ארוך שאין רואים את סופו.
19:06  –הגיעו נציגי המת"ק  – זהארן וטארק, בעקבות טלפון ממיקי.  הם מבררים בקשר לנער האזוק ואח"כ פותחים מסלול בדיקה נוסף. ב-19.30 יורד העומס והמחסום הולך ומתרוקן.
מאפשרים לנו להעביר לנער האזוק תפוח (טוענים שקיבל מים) ולצורך זה אף מורידים לו את כסוי העיניים ומשחררים את אזיקיו. מגיעה המשטרה (כמיל מוסטפא, בהבעת זעם "את גם פה? למה את לא הולכת הביתה?") לקחת אותו, אבל זהארן מדבר עם האב ודודו שהגיעו למחסום ומאפשר להם לחזור הביתה ולהביא לנער אוכל. בינתיים, מגיעים אותם חיילים שעצרו אותו והשוטר לוקח מהם עדות.
בינתיים שוחחנו עם זהארן שהתלונן על כך שלא התקשרנו אליו מלכתחילה (כאמור, חשבתי שהוא הועבר משם).  כמו כן טען שבימי ה',ו',ושבת של הראמאדן כולם עוברים לבית פוריכ (ומה עם המעוכב , שלא נתנו לו לעבור לבית פוריכ?). כדאי לבדוק את זה. ועוד כהנה וכהנה הנחיות חדשות הנוגעות למחסום WATCH. נראה.

19.50- אנחנו עוזבות

20:10 – זעאתרה – עמדת בדיקה אחת,  2 מכוניות מכיוון שכם ומכונית אחת מכיוון מערב.

20:40 – "שער שומרון" – אין מעוכבים.