השבתות הפכו כמעט שגרתיות במשמרות הליווי שלנו. שעות הבוקר עוברות לרוב בשקט וללא הפרעות וכך היה גם הפעם. אבל תמיד יש מתח באוויר, שמא הפעם יחרגו המתנחלים ממנוחתם ויפריעו גם במהלך היום. אבל אחרי הצהריים כמעט תמיד יש אירוע התנכלות באחד היישובים הפלסטינים.

בשבת הזו צוותי המלווים המתנדבים שהגיעו לבקעה עם בוקר התפזרו בין הקהילות: שלושה הצטרפו בשעה 6.30 לשלושה עדרים ורועים מאל-פארסייה, שחזרו הביתה לאחר מרעה קיץ ממושך בעין א-סכות, מזרחה לכביש 90.  השבת הם החזירו את העדרים דרך ואדי מתפתל בין הגבעות ההרריות במרחק של כ-10 ק”מ עד ליישוב אל-פארסייה, המצוי ממערב לכביש אלון מול ההתנחלות רותם.

המסע הרגלי של הרועים והכבשים התחיל בשעה 7.00 בבוקר. שניים משלושת המלווים הצטרפו ברגל, והשלישי ליווה אותם במכוניתו ונסע בהילוך איטי לפניהם ממחנה הקיץ בעין א-סכות. זאת, כדי להתריע על מתנחלים אם יופיעו וינסו להפריע ולהתנכל לעדרים ולרועים.
שני מלווים נוספים נשארו באותו זמן באל-פארסייה ל’נוכחות מגינה’ (שהייה צמודה 24/7 למשפחות הרועים במגוריהם), והספיקו ליהנות מהרבה כוסות תה וקפה ושיחות על הא ודא עם נשות הכפר בעודם מחכים לבאים. בשעה 10.30 שני המלווים עלו לגבעה הצופה על אל-פארסייה היישוב, ועל השביל המטפס ליישוב, כדי לצפות ולהתריע על כל כוונת זדון מצד המתנחלים. היה צורך להכין את דירי הקבע לכבשים, לפני שיגיעו בתום המסע הארוך, ולמלא בשקתות חציר ומים.
מסע השיבה הביתה של הכבשים עבר בשלום וללא הפרעות באותו בוקר. בשעה 11.30 כבר התאחדו הרועים עם משפחותיהם והכבשים התרווחו בדירים.
במקביל, שני מלווים אחרים בעין אל חילווה ליוו שני רועים עם שני עדרי הבקר שלהם להשקותם אותם במעין עין אל חילווה. את ז’ בשעה 8.30 את פ’ בשעה 9.00. גם כאן עברה ההשקיה בלי הפרעה ובסיומה הפרות שבו למכלאות לאכול חציר קנוי ויקר. למרעה אין כבר אפשרות לצאת מאז שהמתנחלים בשיתוף הצבא אוסרים עליהם לרעות בשטחי הבר.
המשך היום עבר בשלום ואפילו בשלווה. חלק מהמלווים נותרו בעין אל חילווה, להשקיית אחר הצהריים והאחרים נמנמו מתחת לעץ במרכז אל-פארסייה או שוחחו ביניהם וגם עם המקומיים. גם מרעה אחר הצהריים עבר פה בשקט.
אלא שתמיד נכונה לפחות פורענות אחת לקראת סוף היום.
בשעה 16.00 התקבלה קריאה מח’לת מכחול, י’ מסר שהצבא הגיע לביתו ועומדים לעצרו. שלושה מאיתנו יצאנו לשם ואכן מצאנו ג’יפ צבאי עם ארבעה חיילים וחיילות, שאמרו שקיבלו פקודה לעצור את י’ כי מתנחלים ראו אותו מסתובב בסביבות הבסיס הצבאי ואוסף תחמושת.
י’ הכחיש. לדבריו רק אסף עשב לכבשים, אך זה לא עזר. גם לא בקשתנו שיבדקו שוב את העניין. הם פקדו עליו לעלות לג’יפ ומייד התאספו כל בני משפחתו והתחילו לצעוק לחיילים מדוע הם לוקחים אותו סתם? ושהוא לא עשה דבר. התנהל ויכוח סוער בין אשתו של י’ עם אחת החיילות, כאשר לפתע ללא כל הקדמה אחד החיילים שהיה רעול פנים כמו השאר, הוציא מהג’יפ מקלע וכיוון לעבר המשפחה, ביניהם אשתו ו – 10 ילדיו בגילאי 3 עד 20 . לא יכולנו לעמוד מנגד. נעמדנו ביניהם וצעקנו שיורידו את הנשק. החייל כנראה נבהל מעצמו טען שאינו מתכוון לירות. אחד המלווים שכבר לא יכול היה לראות זאת, החל לנזוף בהם כיצד הם לא מתביישים לאיים על ילדים ונשים.

גם זה לא עזר. י’ נלקח לאחד מהבסיסים “לצורכי חקירה”.
הודענו לאיש הקשר עם הצבא לברר להיכן לקחו את י’ ולדאוג שישחררו אותו. השארנו למשפחה את מספרי הטלפונים שלנו לעדכונים ונסענו לחגוג בינתיים מסיבת יום הולדת לאחת הרועות בעין אל חילווה. נאלצנו לעזוב בשעה 17.30. את י’ שחררו רק בסביבות השעה 19.00, אחרי עיכוב של שלוש וחצי שעות. אנשי משמרת הערב אספו אותו והחזירו אותו הביתה. הוא סיפר שהחיילים אזקו אותו ברגליו ובידיו והיכו  ובעטו בו בכל חלקי גופו במשך שעות. כל גופו היה מלא חבורות וכאבים וייקח לו ימים להחלים.

למחרת שמענו שהיתה בעיה בהשבת הכבשים מעין א-סכות. א’, שהחזיר איתו ברזנטים ששימשו להרכבת הדיר הזמני במחנה הקיץ, נעצר ונלקח בידי הצבא, על סמך ידיעה שהגיעה מאחד מעובדי מועצת בקעת הירדן. התואנה הייתה שהוא רצה לבנות בעזרתם מבנה חדש. גם הוא הוכה קשות במשך שש שעות ובשובו לא יכל לעמוד על רגליו. בנוסף, מכוניתו הוחרמה. ועל כך אמר: פצעי הגוף יעברו אך פצעי הנפש יוותרו. והשאלה ששאל את כולנו: למה? מה עשינו להם?

כן הכיבוש אינו חגיגה לפלסטינים. הוא גיהינום בכל מקום.