עין חילווה, אזור ההריסות עדיין עומד עם הריסותיו. עוד אוהל לקראת הקמה.

נסעתי עם מוכתר הצפון לחמאם אלמליח, אצל המשפחה שעדין נשארה שם, פרקתי את המכונית עם כל הבגדים והדברים שהבאתי. שאר המשפחות שגרו במקום עד יולי אחרון, גורשו/עזבו לאחר ליל רצח הכבשים והאלימות מצד הצבא והמתנחלים.

ליד המבצר התורכי העתיק בהמשך הדרך גרה משפחה מורחבת עם שלוש משפחות הבנים הממשיכים. לאחת המשפחות יש ילדה בת תשע, נכה בגלל חוסר חמצן בלידה והיא במצב קשה מאוד. זקוקה לחיתולים, מקבלת עיסוי יומי מאמה. כמובן אין שום עזרה מהרשות הפלסטינית או מכל גוף אחר. היתה לי הרגשה לא מופרכת שהם מחפשים מישהו שיתמוך בילדה.

המשכתי משם לפארסייה למשמרת של ‘נוכחות מגינה’ (שהות סביב השעון עם משפחות הרועים). עברו בוקר וצהרים שקטים. בהמשך, לקראת הערב, הגיעו מכוניות של מתנחלים לסיבוב הפחדה בכל צפון הבקעה בתוך הכפרים, סמוך לבתי התושבים. הפחדה לשמה או שמא הכנה למה שעתיד לקרות בימים הקרובים. אין לדעת.
המדינה הזאת לא יכולה לשבת לרגע בלי איזה סיבוב רוע אצל השכנים.

קפה בסמרה עם 4 צעירים נחמדים, שמנסים להסביר לי על אמונה באל, מנהגים ומסורות. וגם מודים על העזרה (מלגה) בלימודים. אחד כבר מהנדס מחשבים חסר עבודה, השאר סטודנטים לכלכלה כפרית ועוד תלמיד תיכון שיהיה בטח דוקטור. אף אחד לא רוצה להיות רועה צאן בהמשך חייו.