א רשאש נפגשנו עם נוואל ובתה אנואר באוהל. הגברים רעו את הצאן בחוץ, ליד האוהלים. הנשים אמרו שבגלל התעמרות המתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי מלאכי השלום והחיילים המגבים את המתנחלים – הם לא יוצאים למרעה אם לא מגיעים פעילי שלום ללוות אותם. הטרור חוגג את נצחונו! עכשיו חורף, האדמה התכסתה בפלומה ירוקה ולא נורא לרעות קרוב לבית. יש מספיק עשב לכולם. אבל בעוד שלושה חודשים לא יהיה לצאן מה לאכול קרוב לבית. פירושו של דבר – גזר דין מות לקהילה הקטנה של שש משפחות שהן  כ-50 איש. זו דרך יעילה מאוד לגרש באין מפריע את הפלסטינים מהאדמה עליה הם חיים כ-50 שנה.

נסענו על השביל המוביל לאל חדידייה ולחומסה, שתי קהילות רועים המונות יותר  מ-20 משפחות. על השביל, באמצע שום מקום, תקוע שער המונע מהתושבים גישה ממונעת לבתיהם או בכיוון ההפוך מהאוהלים לכביש המחבר אותם לעולם. השער היה נעול, אבל ג’יפ צבאי הגיע מעברו המזרחי והזעיק את איש הביטחון של התנחלות רועי, שפתח את השער. איש הביטחון, יעקוב ברמן (לדבריו) לא ידע להגיד לנו למה נחסם השביל. הוא התנפל עלינו מייד עם הגיעו בצעקות ובאיומים (“אני אתבע אותכם!” “אתם תשלמו הרבה כסף!”) שלא נצלם.

אמרנו לו שאנחנו עוברים לצד השני ומבקשים שלא ינעל את השער כדי שנוכל לחזור. הוא הודיע שלא הוא מחליט אלא שגיב הרבש”ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי). וזה היה די צפוי שנמצא את השער נעול, בדרכנו חזרה שעה לאחר מכן. נאלצנו לנסוע בדרכים בוציות וקשות למעבר, ומזל שהיינו עם רכב שטח 4X4 ושלא ירד גשם באזור כמה ימים.

בשעה 13.00 ירדו מהסעה של בית ספר שישה ילדים קטנים, הקטנה בת 6 והגדולה כבת 11. מהכביש הם ילכו כ-10 דקות עד השער ומעברו השני יבוא מישהו ויאסוף אותם. עד להצבתו של השער היה האח אוסף אותם מהכביש עם טרקטור. עכשיו נאלצים הזאטוטים ללכת לבד, באזור לא מיושב, עד לשער.

הגענו למאהל של משפחת סלאמין. המאהל נטוש כמעט לחלוטין. מצאנו שם שלוש נשים. כל המשפחה (למעלה מ- 20 נפשות), שמוצאה מדרום הר חברון, מתגוררת באזור כבר 30 שנה, החליטה לחזור לדרום הר חברון בגלל מצוקות החיים פה. מלבד שלוש הנשים נותרו שני בני משפחה, האחד עם פיגור שכלי עמוק. הן מספרות שבימים שיורד גשם הן אינן יכולות לצאת מהמאהל כלל, כלואות בין רגבי הבוץ , מאחורי שערים. ניסנו להגיע גם לחומסה, דרומית מזרחית משם, אבל בגלל שהשביל היה בוצי מדי, הגענו רק למשפחה הראשונה, המערבית ביותר.

נסענו לאום ג’מאל, בעין אל חילווה. בגלל הנחל הזורם שם החלטנו להשאיר את הרכב ליד הכביש, ודוד של המשפחה הסיע אותנו למאהל. למרות העוני, והגשם שחדר לאוהלים שאינם אטומים, המתחם נקי להפליא, הילדים מטופחים ומצוחצחים. לי היתה פגישה מרגשת עם סארה, איתה יש לי קשר מיוחד מאז היתה זאטוטה בת 6. לא ראיתי אותה שנתיים שלוש, והפגישה איתה הייתה מרגשת במיוחד. לקראת סוף הביקור היא נתנה לי במתנה תכשיט יקר ללבה במיוחד, מתנה שהעלתה דמעות לעיני.

בראס אל אחמר ביקרנו זוג קשישים שהכרתי בזמנו במקחול. לפני 4 שנים הם עזבו את מקחול כי שער גוכיה (עוד שער נעול שחוסם שביל עפר בשום מקום), שמנע מהם להגיע לטאמון, העיירה הקרובה שבה יש שירותים חיוניים – רופא, בית ספר, חנויות מזון, וגם לראות את הנכדים. הם עברו לגור מעברו המערבי של השער. לבדם ובתנאים קשים הם חיים שם יחד עם 40 כבשים. לאישה בעיות קשות בברכיים ועליה לעבור ניתוח, אלא שאין בידה 2500 ש”ח, מחיר ניתוח הברך. כמובן שהיא אינה מסוגלת לעבוד במשק, רק להכין גבינה בישיבה. את הגבינה מוכרים לסוחר. הבעל רועה ומטפל בצאן וגם חולב. כמה קשה ההישרדות בתנאי הבקעה הקשים, בעוני מחפיר ובכיבוש אכזרי הסוגר עליהם מכל צד והם בני 70 !

מחסום חמרה 11.30 ו- 16.00 ומעלה אפרים 11.10 ו – 16.20 לא היו מאוישים.

בדרכנו חזרה קיבלנו טלפון ממחמוד, שגר מעל המחסום. הוא נשמע לחוץ ומבוהל. נציגים של המינהל האזרחי ביקרו בביתו היום והביאו לו צו הריסה לכל המבנים, לביתו (בו הוא מתגורר עם אישתו ו-3 בנות קטנות), לדירים, למטע הזיתים שלו.. ולמה? העבירה על החוק: הם מהווים……. “הרס עתיקות” . האנשים חיים על אדמתם הרשומה על שמם בטאבו, באזור כבוש שאינו מסופח לישראל כלל, ויום אחד באים ואומרים להם שבעצם קיומם הם הורסים עתיקות.

15.1.20 – (דיווח טלפוני). חייבת להוסיף לדוח – למחרת באו פעילים שלנו ללוות את הרועים בעין רשאש.  המתנחלים דהרו לתוך העדר בפראות הבריחו ופגעו בכבשים. כמו כן אחד המתנחלים התיז גז פלפל ממרחק 20 ס”מ לתוך עיניו של עמר חברנו.