היה יום עמוס אירועים. פרקנו חבילות בגדים מהמכוניות, יום מסחר ב”שריחות” (כרטיסי סים) ים שאני קונה עבורם, מרדף אחרי חמור, נוכחות מגינה בפארסייה, ביקור אצל עיסא בחארס.

בשמת שבאה איתי כבר לכמה משמרות מצטרפת לקבוצה וזה אירוע משמח עבורי. מירה (79) כבר בקבוצה.

בפירוט:
עסקנו בסחר שריחות בח’לת מכחול, סמרה, שאני מתווכת בינם ובין חברת סלולר ישראלית. פעם בשנה מקבלת מהם כסף ומשלמת לחברה. קשה אבל אפשרי.
בזמן המסחר קיבלנו קריאה מסמרה, שהחמור שלהם נעלם. כלומר, הם יודעים איפה הוא נמצא אבל זה מעבר למתחם שמותר להם לעבור ולכן פוחדים שהצבא יעצור אותם.
החמור בן חמש, למה ברח? אמרו הוא צמא ורעב ואין לנו מה לתת לו. הלך לחפש בעצמו. ידוע שחמורים הולכים לחפש חמורות או אתונות ולא אוכל.
לקחנו שני צעירים ועלינו לכיוון המקום המשוער, למעשה על הכביש שעולה לאום זוקא.
בעוד אנחנו עומדים ומחפשים את החתן נראה חוזר הביתה בצהלה.

הסיפור היותר מעניין הוא שמעבר לכביש של אום זוקא יש אדמה שהיא שלהם בטאבו והצבא אוסר עליהם להגיע אליה. למעשה אזור המרעה שלהם צומצם במידה לא חוקית ולא סבירה בעליל.
כרגע העדר סובל ממחלות קשות שגורמות לתמותת הטלאים הנולדים. עכשיו זאת עונת ההמלטות והמצב בכי רע. צריך לחסן מהר את כל הצאן לפני ההמלטות.

משם הגענו לנוכחות מגינה בפארסייה. ירדנו למשפחת א’. האם וחלק מהילדים נסעו באותו יום לכפר לבקר את ההורים. בעודנו שם שמענו קריאות מאזור המגורים השני.
הגענו לשם כל עוד רוחנו בנו, ומצאנו מכונית עם שני צעירים (מתנחלים)?. טענו שהם מטיילים בארץ. היה להם נשק “גדול” כפי שתשמעו בסרטון, ומבט ‘תמים’ בעיניים. אנחנו שלושתנו היינו חלוקות בדעתנו בקשר לרמת המסוכנות שלהם שם. ולעולם לא נדע. (לא שולחת את הסרטון מטעמים משפטיים).

לטענת הפלסטיניות הגרות שם השניים נכנסו במכוניתם, ירדו ממנה עם נשק, אחד מהם אמר לנער הצעיר (17) להיכנס פנימה למכונית. הצעיר סרב. הישראלי שאל אותנו מה הבעיה. מה הפחד. בסופו של דבר הם הסתלקו ונסינו להחזיר את החיים לקדמותם.

שתי הנשים שהיו במקום היו מבוהלות עד מות. פ’, אם הנער שביקשו ממנו להיכנס למכונית, אמרה שהלב צנח לה לרגליים.
פ’ אמרה שמאז שהתאלמנה (לא מזמן) יש לה כאב לב קבוע. היא חרדה מאוד. כולם עסוקים כל הזמן במתי יבואו המתנחלים ומה יקרה. מזל שבימים אלה חוזרים הגברים מהשהות שלהם באזור מרעה מזין יותר לצאן ואז כבר יהיה יותר שקט ובטוח. אינשאללה.

הגיעו שני אנשי רשות שעוזרים בענייני חקלאות שונים. הנשים הפלסטיניות נעלמו מהשטח ואני הייתי צריכה לנהל איתם שיחה על הבעיות. הם רשמו, אפילו התקשרו לברר דברים.  והלכו.

בהמשך נפגשנו עם עיסא אצלו בבית היפה בחארס. הכפר היה חסום באותו זמן. כנראה שרוב הכפרים נחסמים מדי יום בשעות אחה”צ לילה. חנינו בחוץ והלכנו לפי הסברים שקיבלנו. האנשים היו מסבירי פנים, הילדים התגודדו סביבנו בעניין. What’s your name וכו’. ונתנו לנו הרגשה שהכל נפלא. איזה כיף בפלסטין אמר לנו מישהו.  אולי חשבו שאנחנו אג’נביות (זרות, מחוץ לארץ).