חלוקת אוכל בפסאיל, ראס אל עין, עין אל חילווה

לפני חלוקת האוכל הלכנו לחנות החקלאית שבהתנחלות תומר לקנות דשן. המוכר שאל אותי אם אני מבקעת הירדן או מישראל. אמרתי מישראל והוא סירב למכור לי. הסיבה (הוא לא אמר) ניחוש שלי – התוצרת מסובסדת על ידי מדינת ישראל ולחקלאי “מישראל” יעלה כפליים לקנות את אותו הדשן שעולה למתנחל. עוד דרך לתמוך בפושעים הגוזלים את אדמת פלסטין.

חברת המים הישראלית מקורות החלה להעמיק את השאיבה ממקורות המים שמדרום מזרח להתנחלות רועי לעומק 160 מטרים .נכון, השנה שנת בצורת ומי התהום התדלדלו, אבל במקום להצטמצם ולחסוך, אולי להפחית השנה בגידולים עתירי צריכת, המתנחלים שואבים את שאריות מי התהום עד שכולם יתייבשו. העמקת השאיבה תגרום לכך שמי התהום בשטחי A (של הרשות הפלסטינית, שם אין התנחלויות) יתדלדלו ולא יוותרו שם מים!

הנה, מעיין אל עוג’ה יבש לחלוטין, כמו כל התעלות שהובילו מים לאזורים שונים בדרום בקעת הירדן, כולל “המגלשה” המפורסמת שסיפקה הנאה גדולה לתושבי ירושלים.

חלוקת האוכל בפסאיל הייתה אסון. הקשר עם מוסא, הבעל של מרים אותה לקחנו 10 שנים לזריקות בעיניים ונפטרה לפני כ-4 חודשים, נותק. נאלצנו להטיל על איש המים לארגן את החלוקה במקום מוסא. איש המים הוא אדם נחמד מאוד, אבל חלש ואין לא שום יכולת לנהל מבצע כזה. בניגוד למוסא הוא לא הכין רשימה של הנזקקים וגם נעלם ברגע שהגיעו חבילות האוכל. נשים הגיעו לבית איש המים מכל עבר לקחת חבילות אוכל וניסו לחטוף אחת מהשנייה בכוח. המצוקה בכפר גדולה ומלחמת עולם פרצה סביב החבילות. נאלצנו להכניס את כל החבילות לתוך הבית ולהוציא 2-3 בכל פעם. כמו כן נסענו עם המיניבוס שהביא את החבילות לאזור אחר וחילקנו שם עד שהנשים האחרות הגיעו לשם בריצה ופרצו לתוך המיניבוס בכוח. הנהג שלנו היה תקיף וסבלני ועזר לנו גם בתרגום, כי לא הצלחתי להבין אף מילה כשכולם צרחו בבת אחת. אישה זקנה, חאג’ה, קיבלה ממני ארגז אך הוא מייד נחטף ממנה. בדמעות היא חיכתה שאבוא ביחד איתה עד לפתח ביתה כדי לתת לה ארגז חלופי, אבל גם זה לא עזר! ליד ביתה חיכו נשים וילדים ואחד מהם חטף לה שוב את הארגז וברח. ילד אחר פתח את תא המטען שלי ולקח לו. רדפתי אחריו ובכוחותי האחרונים סחבתי את הארגז חזרה. בשלב הזה התפוצצתי וצעקתי על הנשים והילדים בערבית המשובשת שלי “איפה הכבוד שלכם? איך אתם לא מתביישים לחטוף מאשה זקנה את הארגז שלה?” אני מקווה שזה עזר. אני הלכתי משם.

בסוף לקחתי 14 חבילות לבית של מוסא ויחד איתו נסענו למשפחות במצוקה (משפחות של נכים, משפחה עם בת עם פיגור קשה והפרעות התנהגות קיצוניות וכו’). כשסיימנו, לקראת צהרים, היינו גמורות פיזית ונפשית. המצוקה הרבה, הניסיון להשליט סדר בכאוס ולחלק בצורה צודקת עד כמה שאפשר, היה מתיש ומדכא. היו אבל רגעים של אור, כמו השימחה של האמא של הבת פגועת הנפש, אישה שהביאה לי שקית גדושת עלי גפן ואחרת שהביא קופסת תמרים מהעצים שלה.

עוג’ה
נסענו לעוג’ה בגלל שאחד הגלגלים במכוניתי התרוקן מאוויר. במאפייה שאלנו איפה יש מוסך ובעל המקום התקשר מייד למישהו, שבא לקחת אותנו למוסך שלו. התברר שזה לא פנצ’ר אלא רק חוסר אוויר. בשום אופן לא הסכים המוסכניק לקחת מאיתנו כסף… להיפך – הציע לנו קפה.

ראס אל עין
בדיוק התחלפה משמרת (14.30) וכך זכינו לפגוש שתי משמרות + מתנדבים בינלאומיים ואת בן ציון אשר מתגוררים בצריף הצמוד למדאפה  של ראס אל עין. המדאפה זהו אוהל האירוח בו מתגוררים הפעילים שנמצאים שם 24/7 כדי להגן על הכפר האחרון שנשאר באזור . משמרת הבוקר מספרת שהבוקר גילה אחד הרועים תשע כבשים מורעלות בשטחו. כמו כן נמצאה עטיפה של חומר רעיל בקרבת מקום. נשארנו שם כשעה, כדי להתאושש מהבוקר הטראומתי בפסאיל.