נוכחות מגינה, חריש, ביקור משפחות

המכונית מלאה חבילות בגדים, חיתולים, וכו’. ועוד משתתף שהגיע מברוקלין, לאחר שקרא מאמר של צו פיוס, ובא לראות עד כמה המצב קשה. הוא איש מבוגר, יהודי ברוקלינאי נוסח וודי אלן, לא מרוצה מרמת הנוכחות המגינה וחושב איך לקדם את זה עם כסף אמריקאי. נחכה ונראה. בסוף היום מודיע לנו שאחרי כמות כזאת של סבל שראה היום הוא כבר לא צריך יותר.

יום שמש נעים אחרי ימי גשם. אצל חלק מהקהילות מתבצעות עבודות חריש וזריעה. ייתכן שהרשות הפלסטינית תרמה להם כמה שקים לזריעה. קבוצת המלווים מתארגנת ללוות את החריש ולמנוע תקיפות של המתנחלים.
אחרי קפה בחמרה פתחנו את הבוקר בסמרה. למעשה המכונית שלנו מרמזת על הנוכחות שלנו. אנחנו עוזרות לבעלת הבית לחלק קש לצאן, בזמן שהגברים זורעים וחורשים בו זמנית.

בשעה 10.00 הגיעה קריאה מחדידיה על מתנחל שהגיע לשם וגורם לאירוע, והם זקוקים לעזרה. הגענו אליהם שעה שהאירוע כבר היה בעיצומו. חבורת הגברים הפלסטינים, שכידוע מנועים מלרעות את עדריהם בשטח כבר כמה שבועות, עקב בניית המאחז החדש על אדמותיהם, יושבים מרוכזים באזור המגורים. מולם קבוצת חיילות וחיילים שומרים על שקט מוחלט. מפה לשם מסתבר שהמתנחל חסר השם, מגיע מדי בוקר בטרקטורון, עושה וויש על העדר שרובץ בצד המאהל, נכנס בו ומבריח אותו. באותו בוקר גם כמעט ודרס את אחת הנשים שהיו במקום, ואז האשים אותה בזריקת אבנים.
איתנו הגיעו עוד חיילים. יחד ספרתי 10 חיילים וחיילות. אין ספק שהנשים זוכות בניקוד גבוה באיומים והפחדות שמתפתח בינינו לבינם.

חוקי המשחק במקום: אתם הפלסטינים תשבו בשקט. אל תפתחו את הפה. אם תפתחו תקבלו צעקות וקללות מצד הצבא החמוש מרגליו עד ראשו בטלית שכולה תכלת. האדמה “שלנו”. הארץ “שלנו”. הזכויות “שלנו”. מה יש לכם בכלל לחפש פה ?

למה הם יושבים פה עצורים על אדמה שלהם, שואלת התמימה.
אדמה שלהם?
למה אתם כאן? למה אתם לא נותנים להם לחיות? באיזה זכות הקימו פה מאחז ומחליטים בשבילם איפה מותר ואיפה אסור להם להיות?

הכל נענה בשפת בן-גבירית כוחנית ושחצנית.

השאלות מתחלפות באמירות על העתיד בו נחזה במשלחות של מדינת הגמדים והצבא לבוש מדים צועדות להאג ובראשן ראש הממשלה וסריסיו.

לאחר שלא רצינו להזדהות בפני החיילים הוזמנה המשטרה ואנו הפכנו להיות הגורם המרכזי לאירוע, כי לא באמת היה אירוע. פשוט משכו זמן. היו צריכים לפסוק בין מתנחל ל”זורקת אבנים” ומאחר ו”היו להם הוכחות”, ולמרות שאף אחד לא ראה אותה זורקת אבנים חוץ מהדמיונות של המתנחל, אזקו אותה ועוד שני בחורים בידיהם, כיסו בפלנלית את עיניהם וחיכו למשטרה שתיקח אותם.
הגיעו אחר כבוד עוד שתי מכוניות עמוסות משטרה ורבש”צים וכל הדמיקולו האלה נאלצו לשמוע אותי צועקת להם שהאג מחכה להם. וגם הסברתי למי שרצה לשמוע שהרעש שאני מייצרת מחליף את מה שהפלסטינים לא יכולים לצעוק.
לאחר שלקחו את העצורים, הצבא התפזר והחיים חזרו למסלולם שאינו קיים.

דיברנו עם קבוצת הנשים שהיתה באירוע, הן טענו שאף אבן לא נזרקה. חזרו על תיאור האירוע כפי שכבר כתוב כאן. דאגו לאלה שנעצרו על לא עוול בכפם. המתנחל חזר לביתו החדש והגדל. מה שבפעם קודמת ראינו קצה של גג, נראה היום כמו עוד מבנה שלם, חצר של רפת חדשה ועוד בנייה בעיצומה. ממש קרוב למגורי הפלסטינים.

קשה להתמודד במציאות מול חבורת שקרנים, שמורכבת מכל זרועות השלטון. נשאר רק לצעוק או לשתוק. וברור שהקרב אבוד בשלב זה.

העצורים שוחררו אחרי כמה שעות וחזרו הביתה.
אנחנו חזרנו לסוף החריש בסמרה. בהמשך הבאנו חיתולים לילדה נזקקת בחמאם אל מליח. לקחנו את האמריקאי מפארסייה וחזרנו הביתה.