06:07 מחסום ברטעה ריחן: למה להקל אם אפשר להכביד?
בבואנו המחסום שקט, אין אנשים. בסככה הסמוכה יושבים כמה פועלים וממתינים לעבור לעבודתם ביישוב חריש. לפי הנקוב בהיתר המעבר שלהם רק בשש וחצי יוכלו לעבור ואפילו שהקדימו לבוא ואפילו שהמחסום עכשיו ריק – הם לא יעברו אלא ייאלצו לחכות לשעה הנקובה בניירות שלהם. כאן עובדים לפי הספר.
0615 בבת אחת הגיעו כמה מוניות שירות ופלטו עשרות גברים צעירים ומבוגרים. נהיה צפוף ליד השער אך התור זרם. חברת האבטחה במחסום זההפכה את הכיבוש לפטיש משומן. תחת ידה המחסום נפתח בזמן ולכל עיכוב או תקלה יש שם וסיבה.
חידוש: המשאיות עם הסחורה החקלאית כבר לא ממתינות (מתחילת הלילה הקודם) על הכביש לג'נין אלא ברחבת חנייה מיוחדת בסמוך למתחם המכוניות.

06:30 מחסום עאנין: למה לבזבז לפלסטינים את הזמן? רגע, למה לא?
המחסום סגור, אין חיילים. החקלאים מחכים למטה, בצד של הכפר. טלפון למת"ק  – לא יודעים להסביר לנו מה קורה. בטלפון השני כבר יודעים לנמק: החיילים מתעכבים במחסום 265 בכפר עארקה, "הם יגיעו". הם הגיעו באיחור של חצי שעה, ובשעה 07:05 המעבר התחיל. 2 טרקטורים ולמעלה מ 10 הולכי רגל. תוך 15 דקות כולם עברו. תהא הסיבה אשר תהא, האיחורים התכופים בפתיחת השערים החקלאיים מ – הצבא החזק/החכם/המוסרי ביותר במזרח התיכון לא מסוגל לעמוד בלוח הזמנים שהוא עצמו קובע. וכל זה בעיקר מפני שהפלסטינים וזכויותיהם לא מעניינים איש. הם רק מטרד.
ניגש אלינו תושב עאנין, שעובד כחשמלאי בברטעה. אישור הסוחר (תאגֶ'ר) שלו פג תוקף מלפני שבוע אך בכל זאת נתנו לו לעבור. יפה. חידוש האישור שלו נתקע איפשהו בין במת"ק הפלסטיני לישראלי ויש להניח שמחר מחרתיים כבר לא יוכל לצאת לעבודה. לבחור החביב הזה עזרנו לפני שנה לתבוע את זכותו לעבוד במרחב התפר. זה לקח הרבה זמן במהלכו הוא ישן בחוץ בכרמי הזיתים ולפעמים לא ראה את הבית שלו ימים רבים.

07:20 מחסום טורה/שקד: טופי!
שתי תלמידות כיתה א' יפהפיות מישירות אלינו מבט ותובעות: טופי! טופי? [סוכריה] זה מזכיר לי שפעם בטיול בכפרים נידחים בתורכיה המדריך התחנן שלא ניתן לילדים כסף ולא סוכריות. הם עוד לא התקלקלו, הוא אמר. אבל אילו היתה בכיסי סוכריית טופי הייתי נותנת, בגלל שאני סבתא חובבת חיוכים מתוקים.

07:55 טייבה רומנה: הם לא יעבדו עלינו

הפתעה. מג"ב הקדימו ובאו למחסום חמש דקות לפני הזמן. מי שנראה החייל הבכיר ביניהם ניגש לפתוח את השער ובאותה הזדמנות למד מה זה מחסוםווטש. אבל השמחה היתה מוקדמת. בצד השני של המחסום חזר המחזה המביש שכבר ראינו מספר פעמים ולא רק כאן: המנעול בשער המחסום לא נפתח. המנעולים במחסומים מחלידים בקלות כנראה בייחוד בשערים שנפתחים רק פעמיים בשבוע… הטרקטוריסט הפלסטיני  הוציא (כהרגלו…) את הפטיש מארגז הכלים והגיש למג"בניק. הפטיש התקבל. כבר ראינו חיילים שסירבו בתוקף לסיוע ההומניטרי הזה והעדיפו לחבוט במנעול באבן. חבטו והיכו והלמו במנעול עד שפיצחו וחיסלו אותו והמעבר התחיל. עברו 2 טרקטורים ויותר מ 15 הולכי רגל. בחור אחד סורב ונשלח הביתה. יש לו אישור והכל, הסביר לנו באדיבות אותו ק' המג"בניק, אבל עם בגדים כאלה הוא לא יעבוד עלינו, הוא לא הולך לאדמה שלו. תסכימו איתי?