מחסום עאנין 15.30

הגענו בשלוש ושלושים בדיוק. ירד גשם. אנשים, נשים וילדים עמדו רטובים מתחת לסככת המכולה החצויה, וחלקם מסביב לאש זרדים שהדליקו. ליד האש ילד קטן רועד מקור וקשישה בשמלה צהובה רטובה מגשם וגם היא מנסה להתחמם באש, שלעתים, עם הוספת עוד זרדים, מתלקחת לגובה מרשים. 

גם ג'יפ עם חיילים כבר ניצב ליד השער. מוציאים מפתח, פותחים, הג'יפ יוצא החיילים סוגרים ונועלים את השער ונוסעים מבלי לומר דבר.

אנשים מדברים: אולי יפתחו ברבע לארבע, אולי בארבע. בינתיים נפסק הגשם, אבל הקור לא פסק.

מישהו אומר שמחר עוד יפתחו ואח"כ יחזרו שוב למתכונת של שני וחמישי – המסיק נגמר.

בניגוד לדיווחים מאזורים אחרים, באזור שלנו נאמר לנו שהיבול השנה טוב.

כעבור כעשר דקות מגיע מבחוץ רכב צבאי. חיילת פותחת את השער. הרכב הוא אמבולנס והחיילת – רופאה.

שאלנו אם קרה משהו ואם מטפלים בחיילים. הרופאה אמרה שמטפלים בכל מי שצריך, גם בפלסטינים, אבל עכשיו הם חוזרים לבסיס. השער שוב ננעל והאמבולנס נסע לבסיסו.

ניסינו לטלפן למת"ק. אין עונה. מנסים שוב מספר אחר: כן, זה מת"ק סאלם אבל זה לא המקום המתאים, טילפנו למספר אחר. מנסים את כל המספרים הרשומים בטלפון שלי כמספרים של המת"ק, ושוב אין תשובה. לעוד מספר אחד ושוב עונים לנו להתקשר לטלפון שממנו אין עונים. לידיעה: כל המספרים של מתק סאלם בצפון מתחילים ב – 02. הפעם כעסתי על החייל שענה כך. אתה אינך יכול לטלפן לחדר הסמוך ולהודיע שקר כאן, שילדים רטובים רועדים מקור? אין ביניכם קשר?

החייל נתרצה להודיע לחדר הסמוך.

לא ברור מה עזר. בין כך וכך השער נפתח בארבע, החיילים היו עצבניים. שתי חיילות ניצבו מאחור ליד הבטונדות ששם בודקים את הרשימות, ושני חיילים באו לעבר השער. כרגיל אצל הפלסטינים, תחילה העבירו את הנשים והילדים. אבל החיילים דחו חלק לאחור: השיטה: חמסה חמסה.

את הקשישה בשמלה הצהובה הרטובה החזיקו החיילות זמן ארוך יותר. אישה אחרת התרחקה ברוב הדר ואצילות כששק זיתים ניצב קוממיות על ראשה לעבר השער הקרוב יותר לכפר. אחרי שתי קבוצות נשים, לאחר שבדקו מה בתוך השקיות של הנערות הצעירות, הגיע תור הגברים. כאן השתנתה המדיניות ל"ואחד ואחד".

רותי ניגשה לצלם ווחיילת נשלחה לעצור את הצילום. היא ביקשה את המצלמה אך רותי אמרה שזה הטלפון שלה והיא לא תמסור אותו. החיילת איימה שתזמין משטרה והנה כבמטה קסם, הגיע מתוך גדרות כביש הביטחון ג'יפ משטרה, ונעלם.

מעבר הגברים בשער אחד אחד נמשך באיטיות וגם אנחנו המשכנו הלאה.

קצת הצלחנו לראות את השקיעה. הזריחות והשקיעות בעאנין תמיד יפות כל כך!    

מחסום טורה (שקד) 16.30

מחסום פתוח. תנועה מטפטפת לשני הכיוונים. היה קצת מצחיק לראות נוסעים, שירדו ממכונית פרטית שהגיעה ממרחב התפר ופניה לגדה, עוברים על מעבר החציה. אח"כ שמנו לב שאולי זה היה מקרה, משום שהמכונית נעצרה ממש על המעבר, וזו הייתה הדרך הישרה והקצרה לשרוול הכניסה להולכי הרגל.

לפי הפרוצדורה הרגילה, הנהג והנוסעים הלכו לחדר הבידוק. לאחר מכן הנהג יחזור לרכבו, הרמזור יהפוך לירוק , הנהג יכניס את הרכב לבדיקה, והנוסעים ישובו לתוכו מעבר לשער השלישי.

מחסום ברטעה (ריחן) 16.45

זרם הולך וגובר של גברים שוטף בשרוול אל עבר הטרמינל. כולם עוברים בקרוסלה שאינה נעצרת לרגע. הרוב, כאלה שעבדו בישראל, אינם מתעכבים לרגע, ממשיכים לעבר היציאה מצד הגדה. מעטים יותר, אלה שעובדים בברטעה, מתעכבים לרגע ליד המכשירים, מציגים תעודה או טביעות אצבעות וממשיכים לעבר היציאה. שם ממתינות מוניות לג'נין ולמקומות מגוריהם האחרים.

כאן המקום להזכיר שוב, כמו ציצרו בשעתו, שעדיין, רוב אלה שעובדים בישראל מתלוננים כרגיל על שבבקרים הם חייבים לעבור במעברי קצה אחרים כמו אירתח/טייבה, שמצטיינים בשעות השחר בצפיפות ודוחק. מה סוד הקסם הזה שמונע ממי שמתגורר ביעבד, למשל, ועובד בחדרה או  בישובים אחרים קרובים, לעבור מכאן גם בבוקר? האם זה איזשהו קשר מיוחד בין אינטרסים משני הצדדים, מה שנקרא בשפה אחרת "שירקעס".