ברטעה, יום שני 26.7.04, אחה”צ צופות: זיוה ה’, ענת ש’, שולה ב’ (רשמה) 14:30 ראשית פנינו ימינה בוואדי הקו הירוק שבין שתי הברטעות. בשבוע שעבר נמחקו כאן מספר מבנים – רובם בתי מלאכה זעירים. ליד ההריסות, שחלקן טרם פונו, הקימו סככות, סידרו יפה את הסחורה והציוד, העמידו בצד כירה לקפה וכמה כסאות, וכאילו ממשיכים להפעיל את העסק שחרב.עַבֶּד מברטעה המערבית, כאפייה צחורה, נשוא פנים, העברית בפיו מושלמת, הוא הבעלים של כמה מהמבנים (“הקניון שלי”) ההרוסים והשלמים. מוזמן להיכנס למכונית שלנו ולהראות לנו איפה עוד הרסו (גם את הבית של בנו). “ולמה הרסו?” עבד בוחר לענות במשל: עומד הזאב במעלה הוואדי ושותה מים. למטה במורד הוואדי עומדת כבשה ושותה גם כן. אומר לה הזאב, יאללה, תלכי – את מלכלכת לי את המים. אומרת לו הכבשה: איך מלכלכת לך? הרי המים זורמים מאצלך למעלה אלי למטה… אומר לה הזאב – האוזניים שלך נוגעות במים, תלכי. אומרת הכבשה: מה מפריע לך האוזניים שלי שנוגעות במים…? אומר לה הזאב: יאללה, חלאס את עומדת במים עם הרגליים המלוכלכות שלך, תלכי! אומרת לו הכבשה: תגיד כבר שאתה רוצה לאכול אותי ותפסיק לבלבל את המוח. ניגש אלינו בחור מתוך אחת הסככות. תגידי כן או לא, זה הכל: “את יכולה לסדר לי לעבור לכפר שלי לראות את האשה והילדים שלי ולחזור לברטעה בלי בעיות?””לא.””הבנתי אותך, תודה רבה.” 15:00 במחסום: חיילים וחיילות מטוגנים ואפויים בתוך המדים הארוכים שלהם מתחת לציוד המיגון הכבד; שני שוטרים כחולים; מתנדב מבוגר. כולם אפופים לגמרי. כיוון שצפינו מראש את המצב השגרתי והמחפיר הזה, הכינונו בבית מבעוד מועד חמישה בקבוקי מים מקורחים. בקבוק אחד הולך לקבוצת המעוכבים העומדת שם כחצי שעה, וארבעה נמסרים לחיילי צבא ההגנה לישראל, שהחלפתם מתעכבת זה כשעה וחצי, שהמים בקונטיינר שלהם נגמרו מזמן ושמזמן הם גם לא אכלו.”למה? עוד לא באו? לקחת אתכם?” “כל פעם סיפור אחר,” עונה חייל שבוז.והנה מגיע בדהרה ועוצר בחריקה הַאמֶר מאובק וממנו נפלטת המשמרת החדשה. שנדווח לכם מה לא הביאו?המעוכבים עוברים די מהר, הודות לשוטר הכחול שהסכים לעצתנו לעזור בבדיקת התעודות. לאחד החיילים יש מירס שעובד, גם זה עוזר. אין תור משמעותי – לא של רכבים ולא של הולכי רגל, אולי הודות לחייל מ”צ?16:10 בקיצור: מצב נפלא, אנחנו מיותרות.