6:40 מחסום מחנה פליטים שועאפט

הפעם הרמזור בצומת מחנה הפליטים שועאפט עובד כהלכה (מנתב תנועה על הכביש לירושלים ולפסגת זאב), ובכל אופן יש פקק גדול של מכוניות מהמחנה למחסום, למרות חופשת בתי הספר. חבל שלא חושבים על כיכר או “רמזור חכם” שישפר קצת את איכות החיים של כל משלמי הארנונה הרבים במחנה, שלא זוכים לשירותים כמעט בכלל. אוטובוסים לטיול עם ילדים עוברים בלי בדיקה ואילו מאוטובוסים רגילים מורידים את הנוסעים ובודקים במחשב של המחסום תעודות ואישורים. אם הבירור מתעכב, האוטובוס לא מחכה למעוכב.

אנחנו נוסעות לראות את בית הספר שנהרס השבוע בשכונת השלום, שהיא חלק מהמחנה הנמצא על השטח המוניציפלי של ירושלים. מוזר שבסביבתו יש המון בנייה חדשה, אבל דווקא בית הספר הפרטי הזה נהרס כבר פעמיים. גם  בעמותת עיר עמים לא ידעו להשיב מדוע דווקא בית הספר.

מכאן יצאנו דרך צומת ענתות לכיוון חיזמה. בצומת עומדים רוכלים ומציעים שמלות רקומות מקסימות לילדות… בפאתי הכפר חיזמה נסללת איזושהי דרך שלא ברור מאין ולאן תוביל. האם היא חלק מתוכנית כבישי האפרטהייד המתוכננים, שנועדו לאפשר למתנחלים מבנימין לעקוף את קלנדיה וחיזמה? 

נבי סמואל

בית הספר סגור ונעול בגדר עץ והכפר נראה נטוש. מספר מכוניות פלסטיניות חונות ליד הבתים. ממש נבהלנו, אבל קיבלנו הסבר מפועל, תושב המקום, שניקה שירותים במתחם הארכיאולוגי. הגדר של בית הספר נועדה למנוע ונדליזם בזמן החופשה. חלק מהאנשים שעובדים לרוב בגן הלאומי הועברו לגוש עציון, שם מצאו אתר ארכיאולוגי, והשאר עוד לא התעוררו – אין לאן ללכת. תושבי הכפר אינם יכולים לצאת מהכפר לירושלים במכונית, יש להם היתר רק לקטע הקצר עד מחסום אל ג’יב המוביל לביר נבאללה. הם סגורים במרחב שדינו כמרחב תפר עם היתרי שהייה והיתרי מעבר. היתר עבודה מצריך נסיעה ארוכה למחסום קלנדיה. אי אישור לבנות אפילו סככה ולא לנטוע עץ. איסור משולש: גן לאומי+ שטח C + מרחב תפר. 

מחסום הר שמואל

המחסום החקלאי נעול אבל הפרצה בגדר פתוחה לרווחה. מחסום בידו הנמצא על גדר ההפרדה הוא קצת יותר פנימה – שם עובר הכביש השקוע לפלסטינים לביר נבאללה ולגדה.

מובלעת ביר נבאללה

פשוט כואב הלב לראות את המובלעת הזאת של 4 כפרים המחוברת רק בשני מעברים תחתיים לגדה – למובלעת בידו ולראפאת. פעם היא הייתה מקום הומה ומקום מגורים נחשק. עכשיו החומה חונקת מכל הצדדים וכל מי שיכול היה לעזוב לאזור שיש ממנו כניסה לירושלים – עזב. נכנסנו דרך מחסום אל ג’יב (מותר – השטח הוא שטח C , רק חלקו הקטן שטח B – אף כי חיילי המחסום משוכנעים שזהו שטח A – כך למדנו בפעם הקודמת. אז הפעם פשוט עברנו).

פגשנו בחור צעיר ונואש, שגר עם אימא שלו, ורוצה לקבל אישור עבודה בישראל. לא קיבל  וחשב שבגלל שהוא לא נשוי . סיפרנו לו שנותנים עכשיו גם ללא נשואים, בוודאי כאלה שעובדים בהתנחלויות, ומסרנו לו את המספר של סילביה לבדיקת מניעת שב”כ. היה לו קשה להיפרד מאיתנו, לא רואים פה ישראלים, ומעט מאוד אנשים לא-מקומיים, ולא רואים תקווה לשיפור המצב.

הרוקח בבית המרקחת במרכז ביר נבאללה מגיע יום יום מטולכרם. הוא נשוי עם ילדים, נולד בגדה וגדל בכוויית וחזר לגדה כשהתבגר. שאלנו מה עושים פה הילדים, איפה לומדים? הוא סיפר שיש בית ספר אחד לשלושה כפרים, שיתף על הרגשת הייאוש  של הקהילות החנוקות, על ההזנחה ועל הפשיטות הליליות של הצבא גם בטולכרם וגם בביר נבאללה. האם הוא מצטער שחזר מכוויית לפלסטין הכבושה? התשובה הייתה החלטית: לא. זו הארץ שלי וכאן אחיה.

בדרכנו חזרה לירושלים נסענו בעקבות אלה שמגיעים ממובלעת בידו, נבי סמואל וביר נבאללה ונאלצים לעשות עיקוף ענק בכבישים עמוסים וצרים, כדי להיבדק במחסום קלנדיה בדרכו לירושלים.