סיכום

נשארו רק ימים אחדים עד לבוא הרמאדן, חודש מלא ברכות ותגמול על מעשים טובים למוסלמים. על מנת לקצור את פירות הרמאדן יכול אחד לדמיין שהכובש יבטיח שהחיים בשביל הפלשתינאים יהיו ההפך הגמור מצדקה, סבלנות ורחמים. למעשה, כבר השבוע ראינו דוגמאות לראשים סגורים שסימנו שהחודש הקרוב הולך להיות ארוך וקשה בשטחים הכבושים.

14:40 דיר שרף

מדובר בסופו של חודש של חסד ותחילתם של תורים ארוכים. אף אחד לא יכול לעבור במחסום פרט לפלשתינאים תושבי השטחים ועל פלשתינאים ישראלים, שנהנו מקניות ואכילה בשכם נאסר המעבר – סופו של ה"חופש" לקנות ולבקר משפחות (הרבה מהם נמצאים במחנה הפליטים באלטה). עכשיו צה"ל חוזר ל"שיגרה" ולחיילים הרבים שנמצאים במחסום (בין 6-8) לא אכפת. "זה הנוהל להיום, לא ככה היה אתמול ומי יודע מה יהיה מחר?" מכיוון שפלשתינאים ישראלים רבים עדיין לא יודעים על ה"חוקים "החדשים, רבים מהם עדיין נוסעים לכיוון שכם, ונוצרים תורים ארוכים כשנאמר להם לשוב על עקבותיהם.

חברים פלשתינאים מספרים לנו שאתמול בלילה היתה "מסיבה" גדולה במרכז שכם, שבה חגגו חודש ארוך של קניות. אנחנו מבחינים שרבים מהמכוניות במגרש החניה נושאו לוחיות רישוי צהובות (מכוניות ישראליות שבעליה לקחו מוניות למרכז העיר)

ענבתה

אין תור, אין מכוניות מחכות.

אבני חפץ

אנחנו מבצעות עיקוף על מנת לבקר את ההתנחלות הזאת שממוקמת בחלקו הצפוני של כביש האפרטהייד שמוביל לג'וברה. ישנם מבנים אזרחיים רבים חצי בנויים, בסיס צבאי גדול בכניסה להתנחלות וכפר פלשתינאי שליו. הנוף כולל פלשתינאי חבוש כפייה לבנה שרוכב על חמור במורד התלול – ניגוד גמור להתנחלות הפסדו-מודרנית הנמצאת במטווח זריקת אבן. כשאנחנו עוזבות דרך הכניסה נחסמת על ידי שני שומרים דתיים שרוצים לוודא שאנחנו "לא ערבים…"

ג'וברה

שוב יש קבוצה גדולה של חיילים כאן. אחד מהם ניגש עלינו על מנת לבקש תעודות זהות, מציץ בבגאז', מסתכל במושב האחורי ומבחין בקרטון ביצים. "אתן לא יכולות לעבור עם הביצים." הנחייה ביטחונית חדשה? אנחנו עוצרות בצד והמפקד אומר לנו שהביצים מהווים בעיה. ככלות הכל אנחנו יכולות "לנסות למכור אותן". מכירת ביצים מעסיקה עכשיו את כוחות הבטחון שלנו?! אבל הם מוכנים לפתוח לנו את השער שמוביל לכפר.

חייל נשלח על מנת לפתוח לנו את השער בניגוד לרצונו הבולט. הוא מגיע אל השער, עומד בגבו אלינו ואז עונה לשיחת טלפון. אנחנו ממתינות. לבסוף הוא פותח את השער, לאט ככל האפשר, ואנחנו עוברות. אותו החייל הוא זה שפותח לנו את השער בצאתנו, שוב באטיות רבה. לאחר מכן הוא מבקש לבדוק את תא המטען והמושב האחורי. גם הוא מתלונן על הביצים ומשמיע קולות לא נעימים כל הזמן על מנת להראות את אי שביעות רצונו מנוכחותינו.

15:00 שער 753

בדרכנו דרך הכפר אנחנו שמחות לראות שסוף סוף יש מסגד אמיתי, במקום הרמקול שמוקם בבנין בטון פשוט קודם לכן. הבניין שופץ ונראה כמו מסגד אמיתי. בצדו הצפוני של הכביש אחד מהלולים הישנים שופץ והוא מלא בתרנגולות לבנות. הלולים בצדו הדרומי של הכביש עדיין נטושים.

ליד המחסום יש קבוצה של אנשים, מכוניות וסוס ועגלה. במחסום ישנה קבוצה של חיילים שחמישה מתוכם עומדים באפס מעשה. המקומיים מספרים לנו שהם הוכרחו לעמוד בשמש הקופחת במשך שלוש שעות. אנחנו מתקשרות למוקד ההומניטרי לפני שאנחנו מדברות לסמל המפקד על המחסום. "דברו עם המקומיים, אני לא מדבר אתכן." ברור לחלוטין שהחיילים לא עשו דבר עד כה והם ממשיכים לא לעשות דבר. אנחנו ממשיכות לעשות טלפונים. לפתע מופיע ג'יפ של ה-DCO עם שני חיילים – סגן וסגן אלוף. הם הגיעו בעקבות טלפון מהמוקד ההומניטרי. הם מסדרים את הבלאגן במחסום קו התפר במהירות. אדם שעשן במכוניתו ננזף על ידי הסמל (על עישון באוטו שלו!) ובעקבות זה נוצר עימות. החיילים לא מראים שום יוזמה ונראה כאילו הם מנסים לעשות את חייהם של התושבים קשים ככל שהם יכולים. בשעה שדברים מתחילים לזוז שוטרת צבאית בודקת את תעודות הזהות אל מול רשימה שהיא מחזיקה בידה. תהליך ארוך ומפרך מכיוון שלכל בן אדם יש גם תעודת זהות וגם תעודת מעבר לשער 753.  גם נציגי ה-DCO נוזפים בנו על כך שאנחנו עומדות בכניסה למחסום. הם מנסים להצדיק את מעשיהם (ואת חוסר המעש) של החיילים, אם כי ברור שאין שום אפשרות להצדיק אותם.