מעל גיל 60 נאלץ אבי המשפחה ס’ לצאת בכל בוקר מהעיירה אל ח’דר אל אדמותיו על פסגת ההר שושחלה, ובחזרה.

צלצלתי לס’ בחשש. חששתי שהוא  לא יעלה להר לעבוד באדמתו פן לא יוכל לחזור לביתו באל ח’דר, כך זה הצטייר לי מהחשש שהוא הביע בשיחת הטלפון האחרונה בינינו.

מסורת חקלאית פלסטינית עתיקת יומין  של תנועה מהבית בעיירה אל הבית בשדות – נקטעה באמצעות חוק שחוקק הכובש, שקובע שאסור ללון בבית הנמצא בשטח חקלאי. גיבורי שושחלה נאבקו בעקשנות על זכותם ועכשיו הקורנה באה להכביר קשיים. 

אני בדרך אל ההר, ענה ס’.
עם מי?
לבד.
אתקשר שוב כשתגיע לשם, אמרתי.

אני מכירה את הדרך הקשה ואת העלייה המפרכת ברגל – אחרי שכביש 60 נחסם והפך מכביש מחבר לכביש מפריד. מחבר להתנחלויות ומפריד בין הפלסטינים לאדמותיהם. צלצלתי שוב אחרי שעה.

אני עולה כל יום, לרוב לבד לפעמים עם החתן שלי.
אין בעיות לחזור לכפר?
לא, אין.
הבן?
עובד בישראל וחוזר בכל שבוע לאל ח’דר.
אין לו בעיות בכניסה?
לא.

אני ביקשתי שישלח לי צילומים בווטסאפ.
הוא ביקש שנעזור לו בעניין האפשרות לישון בשושחלה, היות וקשה לו לעלות ולרדת כל יום בדרך הקשה.