הגענו לדומא בסביבות השעה 11.00.
חוסיין וסתירה דאוובשה אירחו אותנו לכוס תה עם מאראמייה שזה עתה נקטפה. שוחחנו על המצב במקום והתחושה היא סוג של קבלה שזה המצב.
שאלנו את חוסיין אם יסכים ללוות אותנו למגורי הבדואים בהם מתקיימת ״נוכחות מגינה״ והוא הסכים ברצון.
הדרך לשם אינה כביש, אך עם רצון טוב מאפשרת גישה. בכניסה למתחם הקימו הדיירים שער מלופף בתייל בתקווה שכך לא יאפשר חדירה. מעל ראינו את אנשי המאחז החדש צופים בנו.
לשער יש גם מפתח ואחד הדיירים בא לפתוח לנו. את הרכב השארנו והתחלנו לצעוד.
דרך מסולעת, קוצים בוץ ועוד מהמורות, אבל הגענו.
במגורים פגש בנו בעל ״הבית״ וצעירים בני 18, 19 שמגינים בנוכחותם. לשאלתנו איך הגיעו, ענו בחיוך: ״מפה לאוזן״. הייתה גם מתנדבת אמריקאית, אשה נאה מאד שהגיעה מתוך חובה מוסרית להגן על נזקקים.
ע.ח׳ סיפר לנו שהוא נימצא במקום כ-10 שנים. קודם לכן התגורר באזור ים המלח ונטש בגלל תנאי מזג האוויר שנעשו קשים. כאן עבד בכל מיני עבודות מזדמנות והוא מסיים: ״עד ה-7 לאוקטובר״.. ״אין עבודה, אין כבשים ואין אפשרות לצאת למרעה״ מחשש להתנכלויות המתנחלים שהתיישבו בראש הגבעה.
״מאז ה-7 לאוקטובר אני יושב כאן ושומר על הבית”. ע.ח׳ לקח אותנו לראות את ההרס והגניבה שהמתנחלים עשו במגורים כולל הכל מקרר, חשמל רהיטים ואפילו בגדים. בחוץ גרמו נזק גם למיכל המים.
ובתוך כל זה פינה של שפיות, מגרש מאולתר וכמה מהמתנדבים משחקים כדורגל עם הבנים. והרבה, הרבה ילדים בגילאי 3 עד 6, 7. יש חיים במקום הזה. אך כל כך קשים. חיים של הישרדות ואי וודאות כשהמחר בלתי ידוע. ובכל זאת ע.ח׳ מסיים את דבריו: ״זו האדמה שלי, אני מכאן לא זז״.