10.30 – 16.30 ביקרנו ב-3 כפרים במחוז סלפית –  דיר איסטיה וכפר א'דיכ המוכרים וסרטה, כפר קטן ומיוחד שהכניסה אליו דרך בידיה. בעזון אטמה 'גילינו' שער ברזל חדש בחומה ממש מול כביש הגישה אליה מהכיכר שמבדרך לאורנית. השער ניפתח פעמיים ביום, ב-06.00 וב- 16.00 ביקרנו במסוף האוטובוסים, אורנית.

11.30היגענו לדיר איסתיא דרך שער הקשתות החדש שבנייתו הושלמה לאחרונה, ודגל פלסטין חקוק בו באבן במרומי הקשת. רק לאחרונה הוסרה החסימה שמנעה את דרך הכניסה והיציאה לכפר.
שוב לא הצלחנו להיפגש עם ראשת הכפר שגם הפעם לא הייתה בבלדיה. היא יצאה לבקר את בנה העצור בסאלם.

12.45 סרטא.  (Sarta) אחרי תעייה בכבישים הישנים שבין דיר איסטיה לחארס, מצאנו את דרכנו לסרטה בזכות ההנחיות המצויינות של נדים. כשהגענו אל בנין המועצה במרכז הכפר נתקלנו באדם מבוגרמ. שבתשובה לשאלתנו, סייע לנו לחנות, הוביל אותנו למשרדי המועצה ודאג לנו לקבלת פנים רשמית וחמה.
עלינו איתו למשרדי המועצה, ואחרי כמה מילים ורמזים שפיזר לגברים שהיו במקום, נפתחה בפנינו הדלת ללישכת ראש המועצה, ומ.אסף איתו עוד שני גברים. כולנו התיישבנו למפגש הכרות ולשיחה מרתקת על העתיד של שני העמים באזור, על הסיכוי והסיכון של מעורבות כוחות עולמיים בסכסוך ועל חשש גדול שרק אלימות נוראה ועוד מלחמות יביאו את שני הצדדים להסדר.

במהלך השיחה למדנו על הכפר וייחודו. הוא מונה 3000 תושבים, המשתייכים ל-5 משפחות.  רובם משכילים, ושמם הולך לפניהם (גם בכפר א-דיכ ציינו שהכפר ידוע בחוכמת תושביו ובמספר המשכילים בו),ביניהם רופאים רבים שכפי שנאמר היו יכולים להפעיל בית חולים שלם בכפר, אבל במציאות של היום רובם פזורים בערים השונות בפלסטין ובמדינות המפרץ.גם אלה החיים בחו"ל מאוד 'מחוברים' למשפחותיהם. המצב הכלכלי בכפר טוב יחסית, והודות לקרוביהם שבחו"ל הרבה מהבתים יפים ומטופחים.
שניים מבני שיחנו מנועים מלעבוד בישראל, לאחר שאחד מהם עבד בארץ כקבלן במשך 40 שנה. הם שמחו לקבל מאיתנו את פרטי ההתקשרות עם סילביה.
בשיחה למדנו על צווי הריסה ל-10 בתים בכפר שנבנו על אדמות המשפחות בשטח סי, על הצקות המתנחלים מברוכין ועל החשש מתוכניות התרחבות נוספות של הכיבוש על ידי שינוי התוואי של כבישי הגישה לסרטה ולבידיה.

לשאלתנו אם קיים בכפר מועדון נשים אמרו שאין, אבל התעניינו במה שסיפרנו על ימי הים. הבטחנו לשמור על קשר.

14.00כפר א'דיכ. היגענו אל משפחת ידידינו הוותיקים עם כמה שקי ביגוד.  ה.  חברתנו, החברה במועצת הכפר דואגת לסייע למשפחות נזקקות, ושוב ביקשה שנסייע בארגון טיול בישראל לקבוצת החולים הקשים, כפי שעשינו לפני שנתיים.
זה היה ביקור שמח-עצוב. שמח כי התארחנו בביתה החדש והיפה של המשפחה. עצוב כי מהצצה מחלונות הבית החדש רואים בבירור איך ההתנחלויות סוגרות על אדמות הכפר מסביב. מחלון חדר השינה המארחים הראו לנו את הבתים החדשים של התנחלות ברוכין, ומחלון המטבח את ההתרחבות ההולכת ונמשכת של התנחלות לשם שנבנית על שטח כרמי זיתים של משפחות הכפר.
כשיצאנו בכביש 446 לכיוון כביש 5 ראינו לאורך הדרך רכבים צבאיים וגם חיילים – שנראו בגיל מילואים – צועדים על השטח החקלאי שממזרח לכביש.

15.30מסוף אורנית. נראה שבגלל השעה המוקדמת עדיין לא היו במקום פועלים פלסטינים, ולא יכולנו לברר באיזו הסעה יגיעו מאורנית אל בתיהם.

15.45שער חדש לעזון עתמה.  מכיכר הכניסה לאורנית ירדנו בכביש המוביל אל החומה שהושלמה לתפארת….
מולנו שער הברזל הענקי (ולידנו השלט "דרך חיים לנדאו"). כמה פלסטינים שהמתינו בצד סיפרו שהם  מצפים לפתיחת השער המיועד לבעלי האדמות ונפתח פעמיים ביום. ב-06.00 בבוקר וב-16.00 אחה"צ.
זה בנוסף (או אולי במקום?) השער הקטן שנמצא בגדר שבהמשך לחומה, אותו ראינו בשעת הפתיחה בצהריים כשביקרנו שם לפני כשבועיים.

ניסינו לנסוע לאורך החומה על כביש הביטחון שמצידו השני גדר תייל מסולסלת. תוך דקה היגיע למקום קומנדקר צבאי. זזנו משם לפני שהייתה לחיילים הזדמנות למנוע מאיתנו להמשיך בדרך האסורה. בינתיים, בבודקה שבצד ראינו עוד קבוצת פלסטינים, מלאי הומור וביטחון עצמי. הם שמחו לשוחח איתנו. התברר שהם בונים את החומה, את הכבישים ושאר בטון ומלט. הם התלוצצנו על כך שהם בונים את הארץ….וגם אמרו ששער הברזל אינו נפתח בשעות המדוייקות שנקבעו. בזה נוכנו בעצמנו, כשב 16.15 עדיין לא הגיעו חיילים לפתוח אותו.