06:30  11:30

סנסנה
ברבע לשבע בבוקר אין פועלים בתור – מי שבא מיד עובר. שני אוטובוסים של משפחות אסירים כבר ממתינות במקום – נציג הצלב האדום כבר שם – מחכים לעוד שני אוטובוסים – בדיקת המשפחות תחל בשבע. השירותים נקיים. אחד מהסוחרים שבמקום אומר שאתמול והיום המעבר היה מצוין – הפועלים כבר לא רבים ביניהם אלא עומדים בתור ואנשים מחכים לא יותר מחצי שעה. המחסום היום נפתח בארבע. 
איש נוסף מספר שהגיע למחסום אתמול אחרי השעה תשע בערב ונאלץ לישון במחסום. ביקש שנעזור לדאוג שהמחסום יהיה פתוח 24 שעות. זה לא יהיה אפשרי אבל אפשר אולי יהיה להגיע למצב שאם יש אנשים שנקלעו לבעיה הזאת יוכלו לעבור דרך המחסום של כלי הרכב. השארנו לו את מספר הטלפון שלנו. ברחבת כלי הרכב שבין הצד הפלסטיני לצד הישראלי כחמש מכוניות נבדקות עם גלאי מתכות ועם כלב. כל המכוניות עם מספרי זיהוי ישראליים והנהגים הם כנראה ערבים ישראלים – מונעים מבעדנו להגיע קרוב – אנחנו לא מתעקשות כי הנהגים אומרים שאין בעיה.

כביש 60 
בחלק הזה של הכביש כבר נוסעים על הכביש החדש, רואים יותר מוניות פלסטיניות, כל החסימות במקומן. במועצה איזורית דרום הר חברון המתנחלים כבר חוגגים את חג העצמאות בהפגנתיות מרובה והדגלים שלהם מתנוססים עד לחסימה לדהריה שכבר לא מסומנת בשלטים. ילדים הולכים לבתי הספר בשולי הכביש – החצייה מסוכנת. אין רכבים צבאיים בשיוך – חברון ולא בצומת הכבשים. הפילבוקסים מאוישים כרגיל.

חברון

נוהל "אלמנת קש" – על הגג של בית משפחת כפישה שנמצא מעל חלקת חב"ד- הצבא תפס את הגג. אנחנו מגיעות ורואות את השכן עובד בגינת הירק שלו ושואלות אותו כמה זמן החיילים שם. הוא עונה לנו ש- 10  דקות בלבד. ובאמת, יש תנועה של חיילים שנראים שהם רק נכנסים – שני חיילים למטה מאבטחים את הכניסה. הבית הוא בן ארבע קומות ומהגג שלו יש נקודת תצפית נפלאה על כל חברון; לא גרים בקומה הזאת אנשים מאז תחילת האינתיפאדה. הצבא עולה לבית הזה לעיתים מזומנות. בקומה מתחת לגג גרות אישה זקנה ושתי בנותיה – אנחנו מחליטות לעלות אליהן ולראות מה שלומן. אנחנו עולות ודופקות בדלת, אך הן לא עונות לנו – ולמה שיענו? למה שלא יפחדו גם מאיתנו? אנחנו ממשיכות ועולות לגג, היכן שנמצאים החיילים. ובכן, הם  היו שם כנראה כל הלילה, לפי השיחות ביניהם, ולפי שחלק מהחיילים ישנים שם על הרצפה. הדירה באמת נראית נטושה, אני מספיקה לצפות על חברון מלמעלה לפני שהקצין מגרש אותי. אנחנו יורדות למטה  – השכן מכין לנו קפה בינתיים ונותן לנו את מספר הטלפון של בנה של האישה שגר בכניסה השנייה של אותו הבית. אנחנו מדברים עם הבן והוא אומר לי שכרגע הכול בסדר עם המשפחה. גם החייל אומר לנו שהם לא מפריעים למשפחה. וכשאני אומרת לו שלא כך הן, הנשים בדירה, יכולות לתפוס את הדברים הוא מהנהן בראש. הם אומרים שהם ילכו משם עוד מעט.
אני מספרת לדובר החטיבה שאנחנו יודעים שהם שם, ומעדכנת את אנשי "בצלם". בינתיים אנשי משמרת הלילה הולכים משם, ואנשי משמרת היום נשארים בעמדה. הגג הנטוש כרגע – אולי גם הוא והדירה שמתחתיו ננטשו בדיוק מהסיבה הזאת.

גמרנו את הקפה, השארנו את מספרי הטלפון שלנו ונתנו להם לסבול לבד את הכיבוש; והבושה חונקת את הגרון.

מחסום בית המרקחת – הילדים מחכים בתור, החיילים בודקים את התיק של כל ילד וילד, אבל עושים זאת עם חיוך. הנער הצעיר עם תסמונת דאון מסתובב במחסום באין מפריע, והילד הנכה מוסע לבית הספר על ידי חבריו; החיילים פותחים לו מהר את המעבר הצדי. שרת בית הספר לבנים נמצא במקום ושומר על הילדים. הוא מספר לנו שבשבוע הבא – שבוע חול המועד פסח – הילדים ילמדו בבתי הספר רק עד שעה אחת עשרה, כי אז יתחילו להגיע מבקרי המתנחלים וכדי למנוע סכסוכים מיותרים הפלסטינים שוב נענשים, כל זה נעשה בפקודת המינהל האזרחי.

מחסומי מערת המכפלה – מי שעובר שם ומתחת לגיל 35 – מתבקש להרים את  מכנסיו מעל הנעליים כדי לבדוק שהוא לא נושא סכין. אני ראיתי שם שני אנשים כאלה – אבל לא עיכבו אותם מעבר לזה. המוזיקה שיוצאת מבית גוטניק הרבה יותר חלשה. מגבירים אותה רק כשבאים מבקרים יהודים – אבל היא לא עובדת כל הזמן בקולי קולות.

בית המריבה – יושבים על כסאות מחוץ לפילבוקס שלהם – אין אנשים ומטונף עד אימה בחוץ  … למה ?

גבעת החרסינה  – אין  אנשים.

תרפ"ט – תל רומיידה – ללא אירועים מיוחדים – קבוצה די גדולה של פעילי שלום מסתובבים שם.

זהו גמרנו את חברון עם ייאוש גדול בלב.

תרקומיא
את המחסום הישן מפרקים עכשיו ובמקום שבו הוא ניצב עומדות משאיות ענקיות ומתחילות בתהליך ההעמסה של המבנים. את יתר הציוד מפרקים. במחסום החדש, בצד הישראלי, ממתין אוטובוס אחד של משפחות אסירים לבואה של משטרת ישראל – השעה כבר רבע לעשר והם עדיין לא יצאו לדרכם – באשמת הצלב האדום והמשטרה.

בצד הפלסטיני סוחרים מעטים נכנסים ואחד מהם מוחזר כי הרישיון שלו לא בתוקף. בתוך הסככה של המחסום מותקנים ספסלי אבן – ומיד גדרות שבהם צריך לעמוד בתור – הגדרות יוצרות מבוך כזה של ארבעה סיבובים שמסתיים בקרוסלה. מכיוון שאין פלסטינים שם, אני מנסה לעבור ומוצאת את עצמי כלואה – לא נותנים לי לצאת עד שלא יערך איתי בירור. כשהסוחר הפלסטיני מוחזר אחורה, אני יוצאת איתו. 
בשדה התעופה בלוד, כשיש מין סידור לתור כזה, הרי הוא מורכב מחבלים – פה גדרות צפופות כשהמרווח שבין גדר לגדר הוא בערך 70 ס"מ –  שני אנשים לא יכולים לעמוד זה לצד זה אלא רק אחד אחרי השני. נראה לי שזהו פתח לצרות בימים של דוחק. הבודקת שמדברת עם הסוחרים נשמעת אדיבה – רק מהרמקול הקול שלה יוצא מתכתי – כמו מין רובוט.
בין הקרוסלות יש עמדת בדיקה עם חלונות אטומים – מי שיושב בפנים יכול לשמוע אותך מדבר אבל אתה לא שומע אותו ואם אתה רוצה לדבר אליו צריך ללכת לרמקול – הכל יוצר מין תחושה של ארכיטקטורת רשע – ואח גדול ששומר מלמעלה ומלמטה ומכל הצדדים.
היום יצאו מתרקומיה 2450 פועלים והאחרון עזב בשבע – וזה הישג גדול. הפלסטינים מתלוננים (שמענו אותם במכולת על יד הכיכר) שלא נותנים להעביר שקיות קפה של עלית – כי הן מצפצפות בתהליך השיקוף.

כל המחסום הזה הוא עכשיו בהרצה – והפועלים לא רגילים לשיקוף ולכרטיס כף היד – אבל נראה שיש מאמץ גדול שהם יעברו הכי מהר שאפשר.