במחסום מיתר החנייה מלאה כאילו אין קורונה.

על כביש 317 נוסע לפנינו בולדוזר בדרכו להרוס או לחסום. לפני ההתנחלות עשהאל אנחנו מבחינים ברכבים שנערכים על הכביש, כנראה לפעולות הריסה. נראה שהיעד להריסה הוא מתקן המים הממוקם בראש הגבעה.

זה היה יום פורה מאד לכוחות ההרס. פגשנו את נצר מסוסיא שסיפר כי הספיקו כבר להרוס בית בסימיה. התמונה מסימיה נשלחה על ידי נצר.

בדרך לא דרך הגענו לוואדי ראדיים (מקווה שכתבתי נכון את שם המקום) שתרגומו של השם לעברית הוא ״האבנים הנופלות״ והגענו לבית לא בית, ביתו של אבו סאפי, בעקבות שיחת טלפון ממנו למוחמד על ביקור לא נעים של מתנחל בשם ישראל. המתנחל יורד עם העדרים שלו לחלקות של המשפחות שגרות שם והורס את הגידולים החקלאיים. המטבח של משפחתו של אבו סאפי והבית בו הם ישנים צמוד לרפת. מצאה חן בעיני המראה התלויה על קיר מחוץ לבית. היא מאד מתעתעת, אבל אולי היא תלויה שם כי זה המקום היחיד למראה שקיים במתחם.

כשעליתי לכיוון הבית פגשתי בראניה, בת 20, אחת מבנותיו של אבו סאפי. כשראתה כי אני ממחסום ווטש רצה הביתה וחזרה עם תיק עבודות שלה שהשאיר אותי פעורת פה. לדברי אביה היא מעולם לא למדה ציור. אני מעבירה כמה צילומים של ציורים שלה. (חלק מהצילומים סובבתי כדי שיהיו לרוחב). על התמונות שלמעלה שאלתי אותה אם היא כעסה כשציירה אותם והיא ענתה שמאד כעסה. כששאלתי אותה אם היתה רוצה ללמוד, היא הצביעה בידה על הבית לא בית שלה ולא אמרה דבר.

אני לא מפסיקה לחשוב על ראניה ועוד צעירים רבים ומוכשרים שהמחסום שעומד בפניהם הוא הרבה יותר גבוה מכל המחסומים והבטונדות שאנחנו מדווחות עליהם.

המשכנו משם למשפחה נוספת שגרה בוואדי, משפחתו של אחמד עבדאללה זאריר. גם אותו ביקר ישראל המתנחל עם עדרו והגיע ממש לפתח ביתו. 

ברקע ניתן לראות את גדר ההפרדה וכמה עצי אורן, זכר לקק״ל שטיפלה באזור עד 2007, כשהקימו את גדר ההפרדה.

בדרך הביתה קיבלנו דיווח מנצר שמכל המים שראינו לידו את מפלצת הפלדה הוחרם.

מניעת מים מבני אדם ובעלי חיים היא פשע שקשה  לעבור עליו לסדר היום.