הצבא מחרים פרות והשב"כ חוקר פועלים בדרכם הביתה לאחר יום עבודה.

9.00- מעלה אפרים – לא מאויש.

למשפחת דראגמה, המתגוררת ממש מתחת להתנחלות משכיות, החרימו אתמול כ-80 פרות. לדברי המשפחה אחד הבנים , סתי, ובנו, רעו את עדרם ממזרח למשכיות, במרחק שדי בו כדי לא להקפיץ את רבש"ץ היישוב, אך לא קרוב לכביש 90. נציגי המינהל האזרחי, במארב מתוכנן היטב, הגיעו למקום עם משאיות, לקחו את הפרות לקרנטינה בגשר אדם, ואת סתי ואת בנו עצרו ולקחו לאריאל. המשפחה לא קיבלה שום הודעה על המעצר, שום אישור על ההחרמה. כאשר אני הגעתי (למחרת) הם ביקשו שאברר עבורם מה העילה למעצר ולהחרמה. רק אז נודע להם שהסיבה היא שהפרות חצו, כביכול, את כביש הבקעה.
העצורים נדרשו לשלם ערבות בסך 3,000 ₪ כדי להשתחרר, ומי יודע כמה יידרשו כדי לקבל בחזרה את הפרות (הובלה, איכסון, מזון וכו')! (דיברתי עם ג'מילה מהאגודה לזכויות האזרח ועם יודית מ"יש דין" ואף ארגון אינו מעוניין לטפל בנושא). לקראת צהריים שלחה הרשות הפלסטינית עורך דין לאריאל לטפל בשחרור האנשים.
זוהי אותה משפחה שקיבלה דו"ח לפני שנתיים על שהפרות שלה נכנסו לשמורת טבע ולא הלכו "בשביל המסומן". משפחה ענייה, שילדיה רודפים אחרי מכוניות ומבקשים אוכל. הפרות שלהם כל כך שדופות ומסכנות עד כי לקראת סוף הקיץ הרועים הולכים עמם למרחקים כדי לספק להם איזושהי צמחייה למאכל. כמו כל צפון הבקעה, האזור הוא גם שטח אש, כך שאין סוף לתואנות שאפשר להמציא כדי למרר את חיי התושבים – בגלל הכביש, או שמורת הטבע , או שהיה בשטח אש…
עמדתי מולם ולא היה בפי מאום לעודד אותם. הם לבדם נגד מכבש הכיבוש, שעושה הכל על מנת להתעמר בהם ולסלקם מביתם. דיווח על האירוע כאן ב YNET

10.30 – מחסום תיאסיר – כרגיל, החיילים קופצים לגרש אותנו, אבל אנחנו אפילו לא מתקרבות. גם ממקום ההמתנה של המכוניות לאחר שחצו את המחסום, הם מנסים לסלק אותנו, אך משם אנו מסרבות ללכת  והחייל מושך בכתפיו ומניח לנו. אין כמעט תנועה והמעבר לוקח כחמש דקות למכונית מהגדה, וללא עיכוב למכונית מהבקעה. שאלתי את החייל אם יש הקלות לכבוד הרמדאן והוא הופתע מהשאלה, "למה שיהיו? הכל כרגיל".

11.30 – מחסום חמרה – בכל עת המתינו כ-3-4 מכוניות בכל צד. משאית שבאה מכיוון הגדה מסורבת כניסה לבקעה ונאלצת לשוב כלעומת שבאה. הם משאירים את הנוסע שהגיע איתם במחסום והוא אומר לנו שנהג המשאית מטובאס, בגדה, ולכן נמנע ממנה המעבר לבקעה, אבל יש לה, למשאית, דרכים אלטרנטיביות לעבור, והוא יחכה לה כאן… ברור. הרי אין מחסום שמסוגל לחסום את כוח החיים של בני האדם. הוא יכול רק להקשות, להטריד ולהאכיל מרורים את החלשים ביותר, אלה שקשה להם להסתדר בדרכים-לא-דרכים…
גם פה מנסים לסלקנו. חם מאוד והולכי הרגל שנאלצו לרדת מהמכוניות ולעבור רגלית ממתינים בסככת המתכת הלוהטת.

12.10 – מעלה אפרים – מרחוק אנו רואים את התורים הארוכים המשתרכים מהמחסום. 18 מכוניות שממתינות לעבור לגדה עומדות לצד הכביש, והחיילים לוקחים תעודות זהות מנוסעיהן. בהגיענו כבר יצאו האנשים מהמכוניות הלוהטות (לא בכולן יש מזגן) , 37 מעלות בצל, אבל אין שום צל, כבר למעלה מחצי שעה הם ממתינים. רוב המכוניות עמוסות לעייפה בפועלים אשר חוזרים מעבודת השדה בהתנחלויות, לאחר שעבדו מחמש לפנות בוקר, בשמש, ובגלל צום הרמדאן לא אכלו ולא שתו. עכשיו הם תקועים פה, במחסום. הזעם גדול, גם עלינו שעומדים מולם חסרי אונים. בייאושם הם מחפשים עזרה, לא סימפטיה…

התברר שמאחורי הבטונדות המקיפות את הפילבוקס, המתנשא מעל למחסום, יושבים  "שועלים, אם את יודעת למה אני מתכוון," כפי שאומר לי אחד החיילים. כל כמה דקות נקרא אחד הצעירים להתלוות לחייל אל קציני השב"כ. לפני כניסתו למתחם החיילים הוא נדרש להרים חולצתו ונבדק היטב. במשך השעה ששהינו שם ראיתי חמישה צעירים נלקחים מן המכוניות אל חדר החקירות. חקירה ? גיוס משת"פים ? הרי קל מאוד לאיים בביטול אותו אישור נכסף שמאפשר את העבדות הזו, שמפרנסת את כל המשפחה.

לאחר שעה נאלצתי לעזוב בגלל אילוצי האורחים שלי.

13.30 – מחסום זעתרה / צומת תפוח – לא מאויש.