9:15 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין

9:45 כיף אל חארס

שיחה עם האימאם. מתיאור המצב שלו עולה תמונה עגומה: הלחץ המתמשך של הכיבוש נותן את אותותיו: הכפר עני מאד. הקושי הגדול ביותר שגורם הכיבוש הוא מניעת היכולת להתפרנס בכבוד. רבים מתושבי הכפר מוגדרים מנועים. רק מעטים, אלה ה"כשרים", עובדים בהתנחלויות או עוברים בכל יום את מסע הייסורים במחסום קלקיליה בדרכם לעבודה בישראל ובחזרה ממנה. האנשים עייפים, מרימים ידיים, רוצים רק שקט. חיים מיום ליום. צווי הריסה תלויים ועומדים מגבירים את תחושת המרירות ואי הוודאות  לגבי יום המחר. צורות שונות של התקוממות נגד הכיבוש פסקו. אפילו מקרים של יידוי אבנים על ידי צעירים לא קורים יותר. ולמרות זאת, בחודש שעבר הגיעו חיילים ועצרו מספר צעירים. עד עתה לא נוצר כל קשר אתם.  

 הכפר עצמו מחולק: קו ההפרדה בין שטח  B  ו-C עובר בתוך הכפר. המים מגיעים דרך "מקורות" הגובה 6 ₪ למ"ק."אנחנו הערבים משתמשים בפחות מים מאשר אתם, הישראלים", מסביר בחיוך האימאם מדוע אוכלוסיה כה ענייה צריכה לשלם מחיר כה גבוה על המצרך החיוני ביותר? לאלוהי הכיבוש הפתרונים.

10:15 חארס.

אנחנו נפגשות בבנין המועצה עם עוזר ראש המועצה, (שבדיוק קבל אישור למלגה מאוניברסיטת אל-נג'אח, ובכך יצטרף לצעירים רבים מהכפר שלומדים שם.) ובהמשך עם מורטדה, צעיר מרשים, בעל עברית רהוטה שעוזר לנו באירגון יום- ים לנשות הכפר.

על פי הפרופיל הקהילתי  המעודכן ל- 2013, הכפר מונה 3112 תושבים ובו 800 בתי אב. 78.5% מאדמות הכפר נמצאים בשטח B, 21.5% מהאדמות, רובן בשוליים הדרומיים של הכפר מוגדרות כשטח C. שמונים מבתי הכפר נמצאים בשטח C. בשנה שעברה היינו עדים להרס שני בתים ונאמר לנו אז של-17 בתים ניתנו צווי הריסה. בינתיים המספר גדל ל-30. 

80 – 85% מהאדמות שהיו שייכות לכפר נלקחו. חלקן נתפס ע"י ההתנחלויות רבבה, ברקן, אריאל.

על חלק מן האדמות הללו נבנו מוסדות ציבור, שמותר על פי חוק להפקיע אותן מבלי לשלם פיצויים. אכן, "הראש  היהודי ממציא לנו פטנטים". חלק מן האדמות "נמכרו" במרמה –  ילדים קטנים הוחתמו על חוזה מכירה – או באיומים.

גם בחארס  הבעיה העיקרית היא ההתרוששות ההולכת וגדלה בגלל חוסר היכולת של אנשים "מנועים" להתפרנס. עוזר ראש העיר, למשל, הוכרז מנוע למרות שהוא ובני משפחתו מעולם לא היו מעורבים בפעילות "עויינת". כמוהו גם ששת בניו של ראש המועצה, בגילאי 20 – 35 , מנועים.

סיבות נוספות למצב הכלכלי הקשה: התנכלות של מתנחלים. לדוגמא: לפני חודש שילח מתנחל מתקוע את 200 עיזיו לחלקת עצי הזית של אחד התושבים. נוסף לכך מניסיון השנים הקודמות, אנשים אינם מקבלים היתר למסוק בחלקות אדמתם הקרובות לאריאל. מספר השעות המוקצב למסיק מועט מדי.

ההתרוששות של האוכלוסיה הפלשתינאית היא בונוס נוסף למשטר הכיבוש: אנשים שנעשה להם עוול נמנעים מפנייה לבתי משפט כי אין בידם לשלם את העלויות.

כשאנו מנסות, גם במפגשים קודמים שלנו עם אנשים בכפרים שונים וגם במפגשים היום, להעלות את נושא שיחות השלום, עולה מכנה משותף נוסף: האנשים סקפטיים, חסרי אמון במנהיגות מכל הצדדים, שאבדו כל תקווה לעתיד טוב יותר. גזל התקווה הוא אולי העוול הגדול ביותר שהכיבוש המתמשך גרם.