חווארה,יום ב’ 9.8.2004 אחה”צ משקיפות: ריבה ב., ענת ש., סיון צ., הגר ק. (מדווחת) בחווארה צפון העניינים זורמים, פרט לעיכובים ארוכים מאוד לצורכי ענישה של נהגי מוניות “סוררים” (קרי: שחנו לא במקום). בדרום משמרת קשה יותר, בעיקר עקב כעסים של א’, מפקד המחסום, בעקבות הכתבה ב”ידיעות”. חווארה צפון פרט לטיפול במעוכבים התור זרם במהירות רבה, והעוברים בו עברו באופן כמעט מיידי. קרוואן השיקוף שהוחזר למקום ונוכחותו של א’, מהמת”ק, כנראה השפיעה לטובה. ראוי לציין לטובה את השינוי במגמת כיוון הרובים – הרובים אינם מכוונים – לא כלפי העומדים בתור והנבדקים ואפילו (!) לא כלפי המעוכבים. אצל חלק מהחיילים הם נמצאים במה שלמדתי שמכונה “הצלב” (כלומר- תלויים על הכתף עם רצועת הנשק), חיילים אחרים אוחזים בהם אך מפנים את הקנה הצידה. מעוכבים: מרבית הזמן היו במחסום כ-15 מעוכבים. חמישה מתוכם היו נהגי מוניות, שניים מהם – מעל גיל חמישים, שעוכבו לצורכי ענישה (כך נאמר לנו במפורש הן ע”י א’ והן ע”י ד’, מפקד המחסום), כיוון שחנו באופן שמפריע לתנועה במחסום. פנינו למוקד ההומניטרי, שכן נאמר בעבר באחד הדו”חות שעיכוב לצורכי ענישה אסור. הם לקחו את הפרטים והבטיחו לחזור. אחרי שלוש דקות חזרה מי שהזדהתה כמנהלת. היא אישרה לי בטלפון שאסור לעכב כענישה ואמרה שתברר את הפרטים כיוון שהיא “לא מאמינה שאכן זו הסיבה בגללה הם מעוכבים”. היא הבטיחה לחזור אלי. עברו 20 דקות ואין טלפון- התקשרתי, אמרו שיחזרו. כנ”ל לאחר עוד עשרים דקות. אחרי עשרים דקות נוספות תפסתי אותה. היא אמרה שהיא עדיין מחכה לתשובה מהמת”ק לשמוע את “הסיבה האמיתית, של העיכוב”. הצעתי להעביר את הטלפון ל-א’, נציג המת”ק במחסום, שיספר לה, אך היא סירבה (כנראה לפתע פתאום התגבר אמונה בי והיא השתכנעה שמדובר בענישה) והבטיחה לדבר עם מי שצריך ע”מ לשחררם. מיותר לציין שהם לא שוחררו. שניים שוחררו ב-16:00, ושניים אחרים, לטענתם מעוכבים כבר חמש שעות, לא שוחררו עד שהלכנו. מאוחר יותר חזרו אלי מהמוקד והודיעו לי שדווקא כן מותר לעכב לצורך ענישה עד ארבע שעות. לגבי שאר המעוכבים – רק ב-15:45 ראינו את ד’, המפקד, בודק את התעודות מול השב”כ. חלק קטן שוחררו מייד, הרוב הגדול נותר שם גם אחרי שהלכנו בארבע ורבע.מעבר לכך כל הבעיות טופלו (אצל בן 17 שטען שהוא קטן מכפי גילו האמיתי ורצה לעבור עם אמו נתגלתה בבדיקה תעודת הזהות. הוא עוכב אך בעקבות התערבות שלנו ושל א’ הועבר במהרה בכל זאת; נער שרצה לבקר את סבו החולה ברמאללה וחסר את האישורים הדרושים הועבר לבסוף וכיו”ב). חווארה דרום החיילים קיבלו הוראה מא’, המפקד, שלא לדבר אתנו (הוראה שהם החלו לציית לה בקנאות רק לאחר ששני ילדי מתנחלים הגיעו לשמור על החיילים במחסום). א’ עצמו שמר באדיקות על המדיניות וסרב לשמוע ולדבר בגלל הכעס על הכתבה, שלטענתו אנחנו אחראיות לה. למרות כעסו הוא התנהג במחסום ביעילות ועשה את העבודה בשקט, ללא בעיות והתעמרויות מיוחדות. אלא שכאשר מי מחייליו נהג שלא כשורה ונוצרו בעיות הומניטאריות שונות, מדיניות ההתעלמות לא אפשרה להעביר לו את המסר ולטפל בבעיה. כך – שלושה רופאים מבוגרים, עם כל האישורים, הגרים בשכם, עוכבו ע”י אחד החיילים. לקח זמן רב עד שהושג ראעד והבטיח לעזור. בינתיים א’ סירב לשמוע ולעזור, ורק אחרי זמן ממושך הם שוחררו (כיוון שהגיעו האישורים מהשב”כ. במקביל הגיע גם ג’יפ מהמת”ק לפתור את הבעיה). צעיר בעל תסריך, שבגלל קיפול שמחק חלקית את אחד המספרים בתעודת הזהות (לא את מספר הזהות עצמו), עוכב מפני ש”זה לא נראה” לחייל. הקצר בתקשורת עם א’ מנע טיפול גם במקרה הזה. במקרים אחרים, בהם א’ שם לב בעצמו לבעיות שעוררו חייליו, הוא הרגיע אותם וטיפל בבעיות. מעוכבים: המספר הרב ביותר של מעוכבים היה 25. הראשון שבהם השתחרר שעה וחצי מאז הגיענו.