בבוקר וגם אחר הצהריים נסענו לראות את כביש עוקף חווארה ואת הכניסה הדרומית לשכם. כמה כסף נשפך על הכביש הזה, שישרת אולי 1000 איש בשתי התנחלויות וכמה חוות קטנות? כרגע הוא בעיקר משרת את הפלסטינים שדוהרים בארבעת מסלוליו. הכביש עובר צמוד לכפר הפלסטיני ביתא, וניכר שהפקיעו למענו לא מעט מהאדמות וכרמי הזיתים שלהם. אני רק מקווה שלא ימנעו אותו מהפלסטינים, כפי שעשו עם כביש 443. מעבר לגדר שהולכת ונבנית לאורך הכביש, יש מתקני לונה פארק מקווה שילדי הכפר עדיין יכולים להשתעשע שם.

הכניסה הראשית לשכם מכיוון חווארה (מה שהיה מחסום חווארה) נעולה בצמד שערים כתומים ועליהם פוסטרים הקוראים לנקום את מותו של הנער אחימאיר, ופוסטרים הקוראים להחיל ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, עכשיו.  בהיותה נעולה, הדרך הראשית לשכם שוממה.

פנינו לכביש האפרטהייד, שמוביל להתנחלויות איתמר ואלון מורה. כעבור 300 מ’ לערך ראינו כביש משובש וצר מכיוון עוורתא, שחוצה אותו, ותור של מכוניות פלסטיניות שאת סופו לא הצלחנו לראות. מן העבר השני של הכביש הסתובבו חיילים ובדקו כל מכונית. נראה שמקום רעוע ועלוב זה הפך להיות הכניסה הראשית לשכם.

ביקרנו בדומא שהותקפה בידי עשרות או מאות מתנחלים וחיילי צה”ל בשבת שאחרי רצח הנער בנימין אחימאיר. הם שרפו בתים על יושביהם ועשרות מכוניות. רצינו לשאול לשלומם ולראות מה קרה מאז. אחד משלושת הבתים השרופים בכניסה לכפר נוקה כבר ואנחנו ישבנו במרפסת עם הזקנים שגרים בו ושתינו עימם תה. הזקנה סיפרה כיצד בעלה, שבקושי הולך, התחבא במחסן מתחת לבית, מאחורי זוג אופניים ישן, מפחד מפני המתנחלים והחיילים. היא הראתה לנו את חלון הבית שניפצו הפורעים, שהותקנו בו זגוגיות חדשות. בבית שהוצת על יושביו לא מתגוררים כרגע, המשפחה עברה לגור אצל קרובים בכפר.

הגענו לבקעה, ודבר ראשון שמנו פעמינו למחסום המים. המחסום מונע גישה חופשית לשטח B ולמקורות מים, אותם קונים ומביאים במכליות כל תושבי צפון הבקעה, שכידוע הם ‘מנועי מים’. השער שאמור להיות פתוח  כל היום, לאחר שיחה עם מח”ט האזור, היה נעול וחיילים לא  נראו באופק. משאית/מיכלית מים ועוד מיכלית רתומה לטרקטור, וארבע מכוניות עמדו והמתינו לחיילים שעתיים, לדברי נהג המשאית. מן העבר השני נראתה עוד מיכלית רתומה לטרקטור. צילצלנו לפעילים שיש להם קשר עם הצבא, וכעבור כ-20 דקות הגיעו חיילים. עוד 20 דקות של התמזמזות בשטח, עוד מכונית צבאית הגיעה, הורידו לחיילים ג’ריקן של מים. חיילי ישראל עמדו ובחנו בעיון רב את הג’ריקן. לא בוער לאף אחד ולא מטריד איש שפלסטינים, שכל רצונם להביא מים, מצרך הכי בסיסי בעולם, עומדים בשמש ב 30 מעלות ומתייבשים.

נסענו לחומסה. התקבלנו בשמחה על ידי הנשים, שהתפנו מעיסוקיהן לשבת איתנו באוהל האירוח ולפטפט. כשרצינו לעזוב הן התחננו ממש שנישאר, כי הן בודדות ונהנות כל כך מהביקור. רק בחג (עיד אל פיטר) הן זוכות לביקור של אחיהן ושאר ימי השנה הן לבד, עסוקות בחליבה, בישול והכנת גבינות. המקום מתופעל כקומונה בה שלוש הנשים חולקות בעבודות. יום אחד פלסטין מבשלת ולמחרת יוסרא וביום השלישי לילה. כך הן שוברות את שיגרת המלאכות היום-יומיות. הן די מבסוטות במקום לכאן עברו לפני שנתיים, כאשר מדינת ישראל הרסה שוב ושוב את אוהליהם והחרימה את רכושם. הדבר היחיד שמטריד אותן מאוד הוא האימונים באש חיה שהצבא מבצע בקרבת מקום, פן ינחתו עליהם גדורים ופגזים.

בדרך ראינו שדות חיטה מוזהבים ונרחבים השייכים לתושבי טאמון טובאס. החיטה גבוהה, הבשילה מוקדם ומוכנה לקציר. מכיוון שאין להם קומביינים, הם צריכים לשכור כאלה מעבר למחסום, משטחי A או B. לכך נדרש אישור ושכירת הכלי יקרה מאוד. ליד השדה עומד כבר קומביין אחד, ממתין לפעולה. הבעיה החוזרת כל שנה היא הפחד מפני התלקחות אש בשדות העלולה להגיע עד למגורים, בגלל אימוני הצבא הסמוכים (השדות אינם בשטח אש). בשנים קודמות נוכחנו בדלקות שהוצתו כנראה בידי הצבא ובסירוב המוחלט לעזור בכיבוי האש בעזרת הכבאיות שיש בכל בסיס.

קיבלנו טלפון מנ’, שהצבא בא לביתו לפני שלושה ימים והחרים את מכוניתו. היא נמצאת במחסום, אלא שהחיילים, שלא נתנו לבעלי המכונית שום אישור, שום פתק, לא מוכנים לדבר איתם. בלית ברירה, מכיוון שלאחרונה החיילים מסרבים לדבר גם איתנו, הפנינו אותו למת”ק הפלסטיני שיצור קשר עם המת”ק הישראלי.

ביקרנו את משפחתו של מחמוד העצור, על איזה פוסט תמים למדי ששיתף בפייסבוק. האבא סיפר שאתמול נסע לנסאריה שמעבר למחסום חמרה בשטח B. כשחזר בתשע בערב השתרך תור ארוך והחיילים במחסום השתהו כל כך בבדיקת הרכבים לכיוון הבקעה, שנאלץ לחכות עד 3 לפנות בוקר כדי לחזור הביתה. אישתו סיפרה שנדרה לא לעזוב את ביתה עד שמחמוד, שנידון ל-5 חודשי מאסר ישוב הביתה. גם הוא סוג של חטוף. עדיין לא השגנו את הכסף הנדרש לשלם עבור הייצוג המשפטי שלו. תרומות יעזרו לנו מאוד.

בדרך חזרה החלטנו לנסוע דרך השטח העצום שבין הבקעה והתנחלות איתמר וכל המאחזים הפזורים בשטח. רוב השטח ריק, פראי, אך מגודר. המתנחלים השתלטו באין מפריע על אזור עצום שבין הבקעה והעיר שכם. חלק קטן ממנו מיושב בחוות חקלאיות, בעיקר יקבים, וחלק מעובד, אבל אין להם מספיק כוח אדם לעבד את כל אלפי הדונמים שניכסו לעצמם והשטח ריק ונטוש. הנוף משם לבקעת הירדן במזרח ולכיוון צפון-מערב משקיף על בית פוריכּ, סאלם, בית דג’ן ושכם – מרהיב עין. החוות החקלאיות נראות כאילו מאוד כיף לגור בהן, ילדי המתנחלים מתרוצצים בחוץ ללא חשש וללא מבוגר אחראי, ובלב איתמר יש מצפה עם בריכה גדולה לקטנים, בה ראינו נשים עם טורבנים על הראש כמנהג החרד”לים והמון המון ילדים צוהלים. חזרנו דרך כביש עוקף חווארה.

בדרך, חוצה את כביש האפרטהייד ראינו שוב תורים אין-סופיים מכיוון עווארתה, ממתינים לעבור את הכביש ואת המחסום שמונע מהם תנועה לשכם.