מחסום חווארה, יום ראשון, 24.12.06, אחה”צמשקיפות: טל ה., גלית ג., נעמי ל. כדברי שיר החנוכה “מי ימלל גבורות ישראל אותם מי ימנה…”להלן ה”הקלות” נכון להיום: בצומת תפוח בדיקות יסודיות וחטטניות המתבצעות על ידי בני הישיבות שחלקם תושבי ההתנחלות תפוח הסמוכה, במחסום צומת יצהר תורים ארוכים הבודקים מכוניות הבאות ממחסום צומת ג’ית וממחסום חווארה (דקה וחצי נסיעה ), במחסום חווארה מאות רבות של אנשים שנחלצים זה עתה מהפסקת חיים שהייתה שם במשך כ- 4 שעות לפני בואנו, בכניסה לכפר זיתא מחסום של 3 ג’יפים הבודקים את כל הנכנסים והיוצאים מהכפר. וכולם נוסעים בתוך הגדה, מהעיר לכפר, מהרופא הביתה, מקניות לקראת החג, מביקור אצל הסבתא, מהעבודה או אליה… צומת תפוח:13:00 – מכוון צפון אין תורים והמעבר מהיר. מכוון מזרח מספר מכוניות ממתינות. מיניבוס נדרש לעמוד בצד, כל הנוסעים מורדים ונדרשים לעמוד בשורה, להרים חולצות ולהפשיל מכנסיים, להראות מה יש להם בשקית, אחד עם מזוודה נדרש לפזר את תכולתה על האספלט, החיילים מחטטים במונית, לאחר שהוכחה חפותם תעודותיהם מוחזרות והם מורשים להמשיך בדרכם עד המחסום הבא. כך לכל נוסעי המכוניות שהגיעו זה עתה מצומת ג’ית ועברו את אותו “טיפול” גם שם, ולפני כן במחסום בית איבא, או ענבתא, או א-ראס, או אל בידאן, או כמה מהם בזה אחר זה. מחסום על דרך יצהר חווארה, דקה וחצי נסיעה ממחסום חווארה: – כ- 40 מכוניות ב- 3 שורות מצטופפות ומנסות להיכנס למסלול היחיד על הכביש בהם מתבצעות הבדיקות. חלקם עזבו רק לפני מספר דקות את מחסום חווארה והם שוב עומדיםחשופים, חסרי הגנה, נתונים לפקודותיהם ולמרותם של החיילים הבודקים והנשקים המכוונים.מחסום חווארה:13:45 – המון אנשים בתורים, התור הנקרא “הומניטרי” מגיע עד מעבר לגדר המוניות. אנשים מספרים שבמשך 4 שעות לא העבירו אף אחד. המון נשים עם ילדים קטנים ותינוקות, עמוסות חבילות. בקרוסלות מאות גברים מצטופפים, חיילות מ”צ בודקות ב-2 עמדות ואחר כך ב-3, צועקות וגוערות בעוברים. 2 נשים אנגליות הנחלצות מהתור מביעות זעזוע ושאט נפש מהחוויה שעברו, מספרות שהתינוקות בכו, הכלבנית עמדה עם הכלב ונשק שלוף בסמוך לתור הנשים והילדים כדי לאיים עליהם. היא גערה באנשים שהניחו חבילות על הבטונדה הסוגרת עליהם… והחיילים התעלמו ואמרו רק “זה המצב, אין מה לעשות”. במשך כל המשמרת, וגם לפני כן, אין נציג מת”ק במקום. התקשרנו אל ראש המת”ק ונאמר לנו שכולם בישיבה. תהינו איך יתכן שהצבא מקיים הפסקת חיים ארוכה ולא נשלח נציג מת”ק לטפל בבעיות ההומניטרית המתעוררות. הובטח שעוד מעט יגיע קצין ולא הגיע עד עזיבתנו את המחסום.זרם האנשים היוצאים מהתור הנשים והמבוגרים גדול. אב עם תינוק חולה בידיו עוצר בכעס לידינו ומספר שהוא ממתין כבר 6 שעות, התינוק חולה ואשתו מאושפזת בבית חולים “אתמול היתה הפגישה בין אולמרט ואבו מאזן ומה עשיתם? כלום!” כשהגענו היו נוכחים הרבה מאוד חיילים במחסום, קצין בדרגת סגן נצח על המלאכה וניסה לשחרר את הלחץ, בעיקר בתור הנשים והמבוגרים.בתור הצעירים הסיפור אחר לגמרי. חיילות מ”צ לא מפסיקות לצרוח על העוברים.צעיר מבקש להגיע לחווארה שם מקום מגוריו והחיילים מונעים זאת בעדו – “אתה ממנוע” הם אומרים, “מה פתאום ממנוע, אני גר בחווארה וממהר לעבודה”, שני חיילים נצמדים אליו עם הנשק, הוא דורש בתוקף להשיב לו את התעודה. אחר כך מתברר שחיילת מ”צ נכנסה איתו לפרינציפ, לא ברור על מה, והורתה לחיילים להחזיר אותו לשכם. מפקד המחסום שואל האם שמו עלה ברשימת “להקת הזאבים” (מבוקשי השב”כ)” “מה פתאום” הם אומרים, הם רק מקבלים פקודות מחיילות מ”צ נחושות. “אז תשחררו אותו” הוא מורה להם. והם משחררים.16:30 – נהר אדם יוצא מהתור הצדדי. בקרוסלות הכל תקוע. צפיפות ודוחק שקשה לתאר. יחד עם בדיקת התעודות ובדיקה גופנית מקבלים הגברים גם שיעור בחינוך. חיילת מ”צ בעמדה האמצעית לא מפסיקה לצרוח “היי, היי, היי, זאלמה (גבר)”, קולה נשמע מעל בליל הצעקות של הגברים, בכי התינוקות וצפצופי המגנומטרים. בשביל מה המגנומטר אם הגברים נדרשים לפתוח מעיל, להרים סוודר, חולצה וגופיה ולעשות סיבוב ולא לשכוח להפשיל את שרוולי המכנסיים. קצב הבדיקות מאוד מאוד איטי וההמתנה ארוכה בהתאם. והנשים עם הילדים שעברו מזמן ממתינות מעבר למחסום עד שהגברים יצאו.קור עוקצני יורד על המחסום עם שקיעת השמש. בתור המכוניות היוצאות הכלבנית משלחת את הכלב (הנחשב בעיני פלסטינים רבים כחיה טמאה) לתוך מכוניות פעורות דלתות. היום, יום ההקלות, אף מכונית לא נמלטת מגורל הכלב. והנוסעים נדרשים לעמוד בשורה ישרה, לחשוף את פלג גופם העליון בפרהסיה, גם את הכובע המגן מפני הקור, לעשות סיבוב, לפתוח חבילות על האדמה ולזכות בתעודותיהם בחזרה עד המחסום הבא.ובכל זאת לא כל החיילים אותו דבר – אשה עם 2 ילדים קטנים מחכה במכלאת המעוכבים לבעלה התקוע בתור, חולה מאוד ומתקשה אפילו לשבת, על סף העלפון. הקטנים מתרוצצים במכלאה. שני חבר’ה מהמשטרה הפלסטינית פנו למענה אצל אחד החיילים והוא דווקא התאמץ למצוא את בעלה ולשלוף אותו מהתור אך היא כבר הרגישה כל כך רע שנתמכה על ידי שני הפלסטינים לכוון המוניות. דקות ספורות לאחר מכן הצליח החייל לאתר את בעלה ולהעבירו את התור. – גבר המחזיק בידיו תינוק ועומד בתור הצדדי מגיע עד החייל ומושיט תעודה לבדיקה. גם כאן הוא עמד למעלה משעה. החייל מורה לו “תעביר את התינוק לאשה שלך ותעבור לתור הגברים”. האיש פונה אל מפקד המחסום וזה אומר לו את אותו הדבר. האשה נקראת לקחת את התינוק והאב נשלח לתחילת תור הגברים. עכשיו הוא יבלה במקרה עוד שעתיים נוספות עד שיגיע תורו…- 17:50 – עדיין צפוף בקרוסלות. המת”ק שהובטח לא הגיע. נשים וילדים ממתינים לגברים ברחבת היציאה. אלה העומדים בסמוך לקרוסלות על השביל נשלחים לעמוד הרחק מהעין . גברים נדרשים לחשוף את כרסם בקור המקפיא לעיני כל ובעיקר לעיני חיילות מ”צ. לצפצוף המגנומטר איך כל משמעות מלבד נוכחותו המעצבנת. בדרכנו הביתה התעופף מחסום יצהר והיה ריק מחיילים ומתורי מכוניות. בצומת תפוח היו כ-16 מכוניות בהמתנה.18:45 – וביציאה מזיתא ג’מעין על כביש חוצה שומרון: בחושך המוחלט – מחסום דרכים.3 גי’פים ולפחות 8 חיילים חוסמים את מעבר כלי הרכב מהכפר זיתא ג’מעין ואליו. חושך מוחלט, המחסום מתנהל לאור פנסי הגי’יפים ופנס כיס אחד קטן בידיו של אחד החיילים. הוא גם היחיד שבודק. כשירדנו מרכבנו אף מכונית לא הורשתה להיכנס או לצאת. שאלנו מה פתאום המחסום והתשובה “מישהו הדליק צמיג על כביש חוצ”ש והדבר היה יכול לגרום לתאונת דרכים”. בדרכנו למחסום ראינו אמנם עשן שחור סמיך עולה מאחת הגבעות המרוחקות אבל לא על הכביש ולא בקרבת הכביש. בדרכנו חזרה חיפשנו ולא מצאנו שריד לצמיג שבער על הכביש. נשארנו והרכבים התחילו לזוז. כל הנוסעים מורדים מהרכבים, התעודות “נבדקות” לאור פנס כיס זעיר, לא ברורה לנו טיבה של ה”בדיקה”. חלק מהממתינים התייאשו וחזרו לזיתא. האחרים המתינו בלית ברירה לחייל האחד ויחיד שערך את הבדיקות, כל האחרים היו עסוקים בלכוון את התנועה, רק שלא תהייה תאונת דרכים על ידי ישראלים הדוהרים בכביש חוצ”ש בדרכם בחושך הביתה. הם התעקשו להרחיק אותנו מהמקום כי זו “זירת ירי” (איזה ירי? שאלנו, אמרתם צמיג בוער, תחליטו!). ובעיקר הם ישבו עם ידיים בכיסים ודיברו אחד עם השני.19:15 – כאשר תור המכוניות הצטמצם לשלוש עזבנו. לא קיבלנו את התשובה שהובטחה מהמוקד של הצבא או מהחטיבה. ובדרך הביתה זמזנו “מי ימלל גבורות ישראל, אותם מי ימנה…הן בכל דור יקום הגיבור, גואל העם…”