(בסדר כרונולוגי הפוך)

מחסום חיזמה:

כשאנחנו מגיעות אליו עם סיומה של משמרת, עייפות ומרוטות עצבים, אנחנו נוהגות לחלוף על פניו, שמחות שלא מעוכב בו אמבולנס  שיעכב אותנו, שהרי המחסום נועד בעיקרו למעבר מתנחלים.

אך דמות ילד פלסטיני מוחזק בעמדת החיילים עוררה חשד שדבר מה אינו כשורה.

הילד היה מושא ענייננו. אך תשומת הלב הוסטה אל דרמה שהחלה מתרחשת: צפירה בקעה, אורות הבהבו כסמני חירום, מוט המחסום הוסר וקבוצת אוחזי רובים מלווה בצעקת חיילת מהעמדה הקדמית:"תפוצצו לו את האוטו!" שאטה לעבר רכב שדרכו נחסמה. דלתות המכונית נפתחו לרווחה, והנהג, גבר חרדי צעיר, הוצא בכוח הזרוע ממושבו -כמו  נתפס פושע נמלט. חטאו, כפי שאמר לנו:"כי קניתי בלוני גז מערבים" ובאותה נשימה, כמעט בלחש, הוסיף:"אני חרדי, אבל תדעי לך שאתן עושות עבודה נהדרת…"

הדרמה במחסום נמשכה: מפתחות הרכב הופקעו מרשות הנהג, תעודתו נלקחה והוא עצמו זכה לתוכחות וגערות מפי שוטר מג"ב ומאבטח אזרחי על שניסה לפרוץ מחסום ולברוח עם הסחורה האסורה.

– "אני קונה בזול מערבים. הם מסכנים. אין להם מה לאכול", אמר לנו וסיפר שמחיר בלון גז לבישול  כ- 150 ₪ בישראל, פלסטיני מהכפר הסמוך מוכר לו  ב-60 ₪ הבלון.

לבושו השחור, זקנו הארוך והכיפה הגדולה שלראשו, היוו היפוך ציפיות לדבריו:

– "אני הייתי חייל ועמדתי בשכם במחסום. המחסום הוא לכלום. רק מחריפים את המצב".

עמדנו בסמיכות לבחור רדוף רוחות רפאים: דמות דקה,  באפלת הלילה הנכרך סביבנו, שנע ללא הרף על עמדו, סבב סביב גוף עצמו, מבטו המושפל פנה לעבר נעליו שלא להישיר עיניו לעינינו, פלט משפט ונדם ושוב כחכך בגרונו, ושוב משפט, קטעי זיכרונות,  קטעי חיים שצפו ועלו עם כל צעד מהוסס לעברנו ומאתנו: סיפר על מפקדו בצבא, א.ג. שמו:

-"הוא רצח ילדה פלסטינית, שם, על יד שכם"…

-"את הכול מרחו… הכול… לא עשו עם זה כלום… תזכרו את השם שלו. אולי אתן יכולות לעשות עם זה משהו… הוא גם אחראי למוות של חייל שלנו…"

-"כשהייתי שם, במחסום, לא חשבתי שאתן בסדר… אז הייתי חייל…"

וכשהוא מביט לעבר המחסום המואר מתוך הצללים של מקומנו, צופה בחיילים הצועקים על פלסטיני שנקלע למקום שלא בטובתו:

– "הם רשעים, צורחים על ערבים…"

– "נותנים לילדה בת שמונה עשרה רובה וכבוד וככה זה נראה…"

– "אני בסך הכול חוסך כסף. אין לי הרבה ואני מאפשר לערבי פרנסה. אצלם הכול חצי מחיר…"

ועל אמו שגרה בבית-אריה סיפר: "מקום שקט, אין שם בעיות עם השכנים…בנו גדר הפרדה על-יד. הכניסו שני כפרים במובלעת… אז מה חושבים יהיה?…"

ארבעים דקות הוחזק י. (את שמו ופרטיו מסר לנו) במקום. לאחריהן נדרש לשוב למוכר ולהשיב לו את בלוני הגז. אז יאפשרו לו לעבור לביתו, לשכונת מגוריו בירושלים.

קשה היה להימנע מלחשוב מה היה עולה בגורלו של פלסטיני שהיה נתפס עם סחורה שכזאת ברכבו. אבל גם י., איש עצוב ומיוסר, טעם מרורים בערב הזה, ברבים קודמים ועוד ימשיכו ייסוריו ויעכלו את נפשו.

והילד שבשלו עצרנו: הוא עוכב מפני שנתפס במחסום בחברת דודו (אח אביו) כי תעודת הלידה (הקושאן) אליה חייב כל ילד פלסטיני להיות מחובר כל העת, לא הייתה ברשותו.

האב הוזעק מענתא להביא את הנייר המוכיח שבנו אמנם נולד.

מחסום קלנדיה או מלחמת גולית  בדוד:

-"הם קחו ילד אחד, הוא זרק אבנים מהגג שבמחנה והצבא לקחו אותו – תעזרו לו, תגידו להם…"

הריטואל הקבוע, המוכר מזה שנים נמשך: הרובה בעקבות האבן בעקבות הרובה בעקבות האבן….

ושני ילדים כל אותו הזמן עלו על גל הגרוטאות שמאחורי החומה, תצפתו לעבר הכביש, עם התקרב רכב צבאי מיהרו לעבר פתח צר, יידו אבנים שהיו אצורות בידיהם  ונסו אל בין סמטאות מחנה הפליטים….