הימים חמסיניים, שדות שרופים לאורך הכביש. נאמר שמתנחל נראה בורח מייד לאחר שאש אחזה בתבואה שטרם נקצרה. לצד כביש 578 (אלון) מערב אזור בקעות). שלשום.
באזור מכחוּל החיים נמשכים לפי רמת החום ומצב המים.
מים  מוביל מכלית המים הקבוע לא מגיע בימים אלה לעבודתו בעקבות מאסרו בעניינים פרטיים. הדבר גורם לכל צרכני המים לחפש מקור מים אחר וכן להגיע עם העוקבים שלהם בטרקטור כדי להביא מים הביתה.
במחסום המוביל אל עטוף, שם קונים מים, משתנות שעות הפתיחה וקשה לדעת מתי ואם יהיה פתוח. טרקטורים מגיעים לשם ומחכים… יפתחלא יפתח. טלפונים בין מלווי הרועים לצבא מניבים הודעות סותרות. בלגן. בלי מים בקיץ אין חיים והצריכה מכפילה עצמה. כדי להימנע מתלות בחיילים יש הנוסעים מרחק רב כדי להביא מים ללא חשש ממחסום סגור. המחיר גבוה: עלות הנסיעה והזמן שנשרף. ומה יהיה מחר.

ביקרתי משפחות במכחול, השתתפתי בעבודות הבית.
בימים אלה כל האירועים הקשים עם המתנחלים מתרכזים בפאריסייה ועין סַכּות, וכל העיניים נשואות לשם.
כאילו יש איזה תוכנית מסודרת אצל מישהו:
גמרנו את איזור חמרה > עכשיו נעשה את פאריסייה > ונכה גם בעין סַכּות > לפעמים נחזור לחמרה להראות להם, שלא יהיה שם שקט, העיקר נפגין נוכחות בכל מקום.
אנחנו, שמחזיקים בכיס את ה’ וסריסיו, ויש לנו צבא ומשטרה שתמיד מוכנים לעזרינו, ויש אפילו מפקד חדש, אחרי שהקודם אִפשר להכול לקרות, ידע או לא ידע, עמד והתריע כאילו שזה לא היה באחריותו. תסמונת הקצין הפורש בהתגלמותה.