11.00– מחסום מעלה אפריים לא מאויש.

11.15 – מחסום חמרה – ריק. שעת צהריים ביום חם – האנשים כנראה ספונים בבתיהם/אהליהם.

פגשנו במחסום חברים מ-Jordan Valley Solidarity  עם אורחים מצרפת, שהזמינו אותנו לראות גן ילדים חדש שפתחו מתחת לבסיס פלס (אזור התנחלות חמדת). אנחנו החלטנו לנסוע לגן הילדים השני שהקימו – ליד משכיות. הילדים שהמתינו לאורחים מחו"ל קיבלו אותנו בשירה וריקודים ואנחנו מצאנו את עצמנו מרקדות עם האטוטים הבדואים, עד שהגיעו האורחים הנכונים. בתום ההצגה נוצרת בעיה – לגן הילדים המשרת בהתנדבות את ילדי המאהלים, אין תקציב להסיעם הביתה והילדים, כולל ילד אחד נכה בכיסא גלגלים, הולכים למאהל שלהם (מרחקים ארוכים) בליווי אחת המורות. אך לפני כמה ימים חיכו להם בדרך מתנחלים ממשכיות (או מהמכינה הקדם צבאית שלה) והפליאו בהם את מכותיהם (ילדי גן !!!). היה גם יום חם מאוד כך שאני והצרפתים עשינו כמה "נגלות" להביא את כל הקטנטנים בשלום הביתה.

הלכנו לבקר את אבו סאקר בחדידיה. בנו רזי נעצר לפני כשבוע (בפעם הרביעית החודש), ע"י חיילים שהיו מלווים במתנחלים מרועי. לטענתם הוא רעה את הצאן קרוב מדי להתנחלות. אמו אומרת שאת השדה בו הוא רעה הם חוכרים מאז ומעולם מתושב טמון, ובחורף הם מעבדים אותו ומגדלים בו שעורה (בקיץ הרי אי אפשר – ישראל מונעת מהם מים). רזי, בחור ידידותי בד"כ, התהלך ביננו כרוח רפאים. מעולם לא ראיתי אדם בפוסט-טראומה ופתאום הבנתי מה זה. החיילים לקחו אותו מהבית ב-14.30 והחזיקו אותו עד חצות בבסיס פלס, מרחק כ-5 ק"מ משם. לדבריו במשך כל העת היה אזוק (הוא הראה לנו את הסימנים האדומים שעדיין נותרו על פרקי ידיו) והוכה ללא הרף. בסוף שיחררו אותו בחצות והוא עשה את דרכו בלילה המדברי לבדו הביתה.
לטענצת המשפחה החיילים "שמו עליהם עין", במחסומים ובשער גוכיה שואלים אותם "אתה הבן של אבו-סאקר?" ואם התשובה חיובית לא נותנים להם לעבור. אמצעי נוסף לשבור את המשפחה ולגרש אותה מאדמתה.

מחסום תיאסיר – 13.20– אין הרבה תנועה בשעה זו והמעבר מהיר. בניגוד לפעמים קודמות לא בודקים את העוברים לשטחי A מעבר לבדיקת תעודות. "אם אתה נורמלי במחסום הזה, אז אתה לא נורמלי," מכריז אחד החיילים. ומה יגידו הפלסטינים?

מחסום חמרה – 14.45– גם פה המעבר מהיר ובכניסה לשכם אין בדיקה כלל. המכוניות עוברות לנתיב צדדי וחולפות על פני המחסום מבלי לעצור. ובכל זאת, ההמתנה בשמש עד שהחייל יקרא לנוסעים שנאלצו לרדת מהמכוניות, בחום הכבד, וההמתנה לאחר הבידוק עד שהמונית תגיע, קשים. האנשים נראים מיוסרים כשהם יוצאים מהמחסום עם החגורות בידם.

16.00 – מעלה אפריים – מאויש.

חזרנו מוקדם משום שאחת מחברותינו קיבלה מכת חום והיתה חייבת להגיע לטיפול רפואי.