יום שטוף שמש, הבקעה כולה ירוקה בוהקת, פה ושם מים זורמים.
ראשית ביקרנו את משפחת ע', באנו לבדוק את מצבה של הילדה ביסן. ובכן לכל השותפים למבצע: בשורות טובות! הפצע ברגלה כמעט שנסגר וזה אומר שהניתוח מתקרב. על האדמה ליד האוהל נצצה בשמש שלולית של דם טרי. מראה מצמרר. התברר שהאב מוחמד שחט כבש לכבודנו ממש לפני רבע שעה (ולעיני הזאטוטים הרבים המתרוצצים שם) וביקש שנמתין עד שהנשים יבשלו משהו. המחווה נגעה לליבנו אבל בעיקר זעזעה אותנו (לפחות אותי) ועם כל הרצון לזרום עם הכוונות הטובות סירבנו לקחת חלק בזבח וביקשנו שכולם יעשו זאת במקומנו. היה מביך. בכל אופן הביתה לא הלכנו בידיים ריקות כמו שאומרים בפולנית בnegative existence tense … שקיות שהבאנו עם בגדי חורף, נעליים ומתנות פינו מקום לשקיות עם גבינות עזים רכות שמכינה מונא ומאפים חמים מבצק עם בצל וזעתר בר טרי, שמכינה ייסרא אום ביסן. בזכות מיאדה יכולנו לשחק עם הקטנים ולשוחח עם המבוגרים על כל נושא, לצחוק, להעמיק. בדרך חזרה על כביש 90 צץ ליד החממות דוכן ירקות צבעוני כמו פעם. מילאנו את הבגאז' בחצילים ומלפפונים ופלפלי שיפקה מוארכים וחריפים וכרוביות גדולות והכל בלאדי טאזה שנקטף הבוקר בשדות הסמוכים. בשבוע שעבר, סיפרו לנו הנערים, בא הצבא ופירק להם את הדוכן והעיף את הירקות.

במחסום חמרה בשעה 1200  היה שקט והמכוניות עברו לכל כיוון ללא בדיקה וללא עיכובים. היו לנו שתי שיחות. האחת קצרה וצפויה-מתסכלת עם חייל שניגש לשאול מה נשמע ומי אנחנו. אמר שקיבל מסרון בטלפון ושם כנראה נאמר לו לקחת מאתנו פרטים. מסרתי לו את שמי ואת הלינק לאתר, בתמורה לשמו. מפיו שמעתי לראשונה שהחיילים שומרים במחסום לא רק על ביטחון ישראל אלא גם על שלום הפלסטינים מפני פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) נגדם. ביקשתי שיבהיר אבל נראה שהוא בעיקר מתאפק לא להגיד לנו עוד משהו "טעון". השיחה השנייה היתה עם תושב מקומי שגר לא רחוק מהמחסום. דיברנו ככה וככה ובין היתר אמר שהיהודים לא יותר גרועים מבכירי הרשות הפלסטינית. אלה עושים בעיות ואלה גונבים את הפלאחים הפשוטים, גוזלים את כספי התרומות ובונים לעצמם ארמונות בחו"ל. אמר שהוא לא צריך יותר מאישה אחת (שילדה לו 14 ילדים), קצת אוכל וגג מעל הראש. "בגילי, כבר הייתי בהרבה לוויות של חברים," הוא אמר, "לא ראיתי שקוברים את הבן אדם עם הכסף והפרות והמכוניות…"
בתמונה: בצומת ליד מחסום חמרה בונקר לשעת חירום, כרגע מגודר ומבוצר. בדוח הקודם, מזווית ראייה אחרת, דמיינתי שזו אנדרטה א – לה דני קרוון…

בשעה 1310 במחסום תיאסיר שקט וריק. המכונית השרופה לא זזה ממקומה. מכוניות עוברות לשני הכיוונים בלי בדיקה. רכב נעצר לידינו. איפה דפנה? שאל אותנו אחד העוברים. כרגיל אני עונה: אני דפנה! וכרגיל לא מצליחה לשכנע.