יצאנו ב- 6.00 מתל אביב. הפעם רצינו ללוות את הרועה מ’ מהכפר באזור חמרה. לאחר שעה ורבע נסיעה בירידות המרהיבות לעבר בקעת הירדן, ירדנו מהכביש הראשי והמשכנו  בשטח פתוח עד שהגענו למרגלות הגבעה, שם , גבוה, נפנף לקראתנו מ’. 

בימים הקודמים תקפו אותו מתנחלים במקום זה וגרשו את העדר שלו, לכן החברים מתעאיוש שמלווים רועים ביקשו שנלווה אותו ביום זה. מעניין מה הוא חשב כשראה  שלוש “חטיארות”  מטפסות במעלה הגבעה, דפנה נעזרת ב-2 מקלות הליכה חדשים, צביה נעזרת במקל הליכה אחד ובידה של נורית, שנזהרת גם היא לא למעוד ולהחליק למטה על האבנים הקטנות. המראה הזה בוודאי היה הזוי אבל לא הרשיתי לעצמי לצחוק, כי נזהרתי גם אני שלא אמעד. הגענו אל מ’ המוקף בכבשים ובעזים המלחכות את העשב היבש. המשכנו לעלות איתו ועם הצאן, עד שהגענו למרום הגבעה הגבוהה. מסביב הכול הכול יבש, בכל זאת יש מיני צמחים קוצניים, שבעבר הכרתי את שמותיהם על בוריים.  והיום, תוך כדי מאמץ העלייה, ניסיתי לדלות מזכרוני את שמותיהם ונזכרתי שהייתי אומרת לתלמידי, שלא רק שם הצמח חשוב אלא גם הביולוגיה המיוחדת לכל מין ומין.

לבסוף, אחרי מאמץ רב, הצטרפנו אל מ’ שהתיישב בצל עץ השיזף (המצוי). מראה בקעת הירדן למרגלותינו היה מרהיב. נהנינו מהרוח הקלה החמימה והנעימה מאוד שנשבה במרום הגבעה. שוחחנו עם מ’ שהראה לנו את תמונות שלושת ילדיו, הבת הגדולה (בת 5) ושני בנים צעירים ממנה.

מ’ כיבד אותנו בענבים ואפרסקים טעימים שקנה בכפר טאמון.

בשעה 10.20 הודיע שהוא חוזר לכפרו עם העדר, ירד מהגבעה לכיוון מערב, ונעלם מעינינו.

אנחנו התחלנו בירידה לכיוון הטנדר שחיכה לנו למטה בלב הישימון… הירידה מהגבעה התלולה גם היא לא קלה, אולי אפילו יותר מפחידה יותר.  נזהרנו לא להחליק ולהתדרדר על האבנים הקטנות. שוב דפנה מפליאה בהליכתה המיומנת בעזרת שני המקלות ואני נעזרת בידיה החזקות של נורית .

החלטנו שהיעד הבא יהיה האוהל של אביו של מהדי, שם איפסנו את הברזנטים שנתן לנו בומה  לפני חודש. התברר (טלפון) שמהדי חולה קורונה מאומת ולא נוכל להיפגש איתו. אבל אפשר לקחת מהעגלה ליד האוהל של אביו את הברזנטים הדרושים. משם חזרנו דרומה ונסענו לראס אל אחמאר, אל האוהל של ע’ ור’ וילדיהם.

בדרך כלל אנחנו אוהבות להתארח אצל ר’ באוהל המסודר והמבהיק מניקיון, שנעים מאוד לשהות בו. הפעם, בגלל נגיף הקורונה, החלטנו להיזהר. הם יצאו לקראתנו ומאוד התאכזבו שלא ניכנס אבל הבינו ולא נעלבו. מסרנו להם את הברזנט לכיסוי סככת הצאן.

נפרדנו לשלום וחזרנו לכביש הראשי ופנינו דרומה לכיוון פסאיל. כשהגענו לפסאיל הייתה כבר שעת צהרים, נסענו לכיוון של האוהל של ה’, חברתנו משכבר הימים, היא עמדה מחוץ לאוהל, שמחה לקראתינו אבל לא רצתה שנתקרב. נפנפנו לשלום וחזרנו לכיוון הפחון שבו גרה ת’ ומשפחתה. היא חולה כבר זמן רב ומקבלת טיפולים בבית החולים ביריחו. לכבוד בואנו שינתה את מועד הטיפול בבית החולים. ישבנו בצל הפחון, היתה שעת צהריים, החום היה בלתי נסבל ואני הרגשתי שאני נצלית באש הגיהנום. מאיפה יש לאנשים האלה כוח לחיות בתנאים כאלה? גם בפחון חם ודחוס. ת’ סיפרה שבלילה כולם ישנים בחוץ, אבל הם פוחדים מעקרבים שיוצאים בלילה מחוריהם… 

אחר כך ניגשנו למשפחה שגרה קרוב, להם הרסו את האוהל לפני שבועיים.  המראה עדיין נורא, הבאנו להם ברזנט כדי שיקימו סככה חדשה לצאן. השמש קדחה במרום השמיים, ומ’ הזקנה הראתה לנו את רגלה הנפוחה שבגללה אינה יכולה לזוז. כלתה ד’ (צעירה ויפה) תומכת בזקנה ותמיד מחייכת. אנחנו יושבות לידן, אני מרגישה שאני ממש נשרפת, הזיעה נוזלת על העיניים ואינני רואה דבר.
מיזוג האויר בטנדר ממש הציל אותי.

הגענו הביתה בשעה 15.30 ועדיין איני מפסיקה לחשוב על מה שקורה בפסאיל..

יום קשה.