5:30 מחסום עאנין

עברנו שם וירדנו לצפות במחסום ביודענו שאינו פעיל עדיין. צפינו בכאב בנוף המהפנט, במיוחד בזריחה, אפילו עכשיו, לאחר ששונה בברוטליות. נחזור אליו מאוחר יותר, ממש בזמן.

5:45 מחסום ברטעה-ריחן

הצומת והחניון בצד מרחב התפר “מפוצצים” באנשים ובמכוניות. חנינו בצד הפלסטיני. מישהו חלף על פנינו ובלי להתעכב הפטיר: “זה מחסום זבל זה”. הלכנו לראות במו עינינו. המונים צובאים על הסככהמכלאה העשויה פח עם מעברים מאד צרים. המסלול הימני מיועד לנשים בלבד אך בגלל מיעוטן הוא מלא בגברים עד אפס מקום. כשהגיעה אשה  – הצטרפנו אליה ופילסנו עבורה דרך. אח”כ נהגנו כך עם קבוצה קטנה של נשים. הגברים אמנם השתדלו לפנות להן דרך אך הצפיפות ממש מביכה. בפעם הראשונה בחמש-עשרה וחצי שנים של פעילות במחסום ווטש – חווינו הטרדה מינית גסה. 3 אנשים פנו בינתיים למרינה וסיפרו על המניעות הביטחוניות והמשטרתיות שלהם. בתוך כל הבלגן הזה עבר בחור ואמר בשיא הציניות: “את רואה? התנועה זורמת” (האם הוא למד את המונח הזה מהדוחות שלנו?). התקשרנו למשרדי המעבר ובחורה, שעונה לנו תמיד מייד ובאדיבות, הודתה שבקצה המסלול רק עמדה אחת פעילה.

6:50 מחסום עאנין

הגענו בדיוק בזמן פתיחת השער הענק שתלוי על גלגלים בתוך חומת ההפרדה. השער מוזז ידנית באמצעות שרשרת שמגלגלת את הגלגלים במסילתם. מעבר לשער הפתוח – חיילים פותחים את השער הצהוב, הישן, ומתחילים להעביר חמסה-חמסה. לאחר שעברו – סרן וחיילת מהתותחנים בודקים באדיבות תעודות וכבודה. האנשים ‘משבחים’ את החיילים אך לא את התפאורה החדשה: “זה כמו לגור בבית-סוהר,” סיכם אחד, “גם הגדר היתה איומה אבל עכשיו…” הבחור האחרון שעבר, שאף מלוא ריאותיו אוויר, חייך ואמר: “פה זה מדינה בן גביר?” אחרי שכולם עברו, כולל שני טרקטורים, התקשרנו אל מספר הטלפון של יקוטי משה ששמו מתנוסס בגאון על מכולת אשפה שעולה על גדותיה. בחור ושמו אביב יקוטי הודה לנו באמת על שהערנו אותו, ביקש צילום ונ”צ. שלחנו. “מה את עושה במקום כזה על הגבול. תהיי זהירה. כן, בטח, אדאג שינקו שם”. נראה.

7:45 מחסום טורה-שקד

נהגים מספרים שגם היום אחרו לפתוח את המחסום. ממערב לו, מול עינינו ממש, מתחילים לחפור את היסודות לחומת ההפרדה. כבר לא יהיה קשר-עין בין טורה ובנותיה: דאהר אל-מאלח ואל-רעדיה. מהבית הנחמד עם הברושים ייגזל כל הנוף שנפתח לו צפונה. אנחנו מתחלחלות מהמחשבה הזאת. הנה, מדינת ישראל בונה בעצם גבול (אמנם בלתי מוסכם) בינה לבין פלסטין. מציעות לכנותו “הקו האפור” כצבע החומה ובהרמז ל”תחום האפור”…

בהתקרבנו לצומת מגידו החלטנו לפקוד את מת”ק סאלם שנמצא לא הרחק מדרום לו. תחילה ביקרנו בכפר סאלם שנראה שתושביו חיים ברווחה מנקרת עיניים. טיפסנו על גבעה נישאה בקצה הכפר והשקפנו ממנה דרומה, שם מתפתלת כבר חומת ההפרדה. אח”כ נסענו למת”ק. בעבר נפגשנו כאן עם ראש המת”ק וצפינו במשפטים שדנו בענייני פלסטינים. בינתיים חלו במקום שינויים לא מעטים. נוסף לכמה תוספות אדריכליות, הוא פתוח עכשיו בשעות מסויימות למעבר לגדה עבור ישראלים ערבים בלבד. שיירה קטנה ממתינה לפתיחה בשעה 9:30. 4 נשים עליזות מבסמת-טבעון (יישוב בדואי ישראלי) מזמינות אותנו להצטרף לבילוי בג’נין. חייל שתצפת עלינו מרחוק הגיע כדי להודיע לנו שלא נוכל לעבור. כאילו שלא ידענו.