14.10 מחסום קלקיליה
תור של 25 מכוניות בכניסה שמתקדמות כמעט ללא בדיקה.
ביציאה משכם מצטבר תור ארוך, כי בודקים את אחת המכוניות ביסודיות, מאחור ומלפנים, ולא ברור מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן. לבסוף החיילים מבינים שאפשר להזיז את המכונית הצידה ולשחרר את המכוניות המחכות בסבלנות אין קץ. וכך אומנם קורה.
תמי מנסה להתקרב למחסום אך חייל צועק לעברה : "תסתלקי מפה, או שתביאי את תעודת הזהות שלך".בינתיים שני התורים מתקדמים ומתקצרים. טלפון למת"ק  מבהיר לנו שהם לא יודעים על התקלה.
מגרש החנייה כמעט ריק. הנהגים אומרים שאין עבודה. אנשים מיואשים ואינם יוצאים מהבית (אם לא מוכרחים). עבודה אין, רשיונות מעבר אין. בשביל מה לצאת?

14.45 מחסום עזון
לפני הגיענו לעזון נכנסנו לכביש הפלסטיני דרך איזבטאביב כדי לבדוק אם הוא פתוח.
הכביש העלוב הזה היה עמוס תנועה לשני הכיוונים. מזה הבנו שעזון עדיין חסום לכביש הראשי.
חזרנו ועצרנו בכניסה הראשית לעזון. אכן היא חסומה לחלוטין בתלולית עפר. ליד החסימה עומדים שני כלי רכב צבאיים ו 4 חיילים.  בצד ליד הכביש – משאית עמוסה תלתליות. בשיחה עם החיילים (מילואים), מתברר שמקימים גדר תלתיליות לכל אורך הכביש ליד עזון, כדי למנוע זריקת אבנים מעזון אל הכביש. מקימי הגדר – מחיל ההנדסה.
לפני עוזבנו את המקום ראינו איש עובר ברגל דרך החסימה, באין מפריע.

במחסום הדרכים ליד שבי שומרון לא נתנו לנו לעבור, והמשכנו לענבתא.

15.30 מחסום ענבתא
התנועה זורמת בשני הכיוונים. מכונית משטרה עומדת בצד הכביש ליד צומת הדרכים.בולדוזרים עובדים משני צדי הכביש, ממשיכים ליישר את השטח (לאחר שעקרו את עצי הזית ומחקו שטח חקלאי).על המחסום עצמו תלוי שלט "תודה לנשות ווטש על עזרתן לטרור". תמי אמרה למפקד שבניגוד לחוק תלוי פה שלט. הוא ניגש, ראה, והוריד אותו.

16.00 מחסום התאנים
ללא ויכוחים או שאלות פותחים לנו מייד את השער לג'וברה. אנחנו נכנסות ומגיעות אל "שער הילדים" – 753 – המוצב בין ג'וברה לבין צומת הדרכים הפלסטיניות שבין טולכרם לא-ראס ולקלקיליה. במקום שכוח אל זה התעכבנו קרוב לשעתיים! מתברר שהמחסום (בסך הכל רק שער בגדר ההפרדה) היום בעייתי במיוחד. הבעייתיות הפעם, כמו בפעמים רבות אחרות, נובעת מהגישה של החיילים ולא דווקא מההוראות. מעכבים ומטרטרים את האנשים תוך אדישות גמורה. אחד מהם עטוזב את תפקידו, נכנס לבודקה ומתפלל בדבקות.

בין שתי הגדרות, שביניהן כביש הביטחון, יושב פלסטיני על אבן גדולה, עם הגב אלינו.תמי מתקרבת אליו, אך החיילים מייד נזעקים לגרש אותה אל מעבר לגדר. קשה לנו לדבר איתו ממרחק, בעיקר שהעברית אינה שגורה בפיו. טיפין טיפין אנחנו מקבלות מידע, בעיקר מהעוברים ושבים. מתברר שהוא בעל חנות חדשה בכפר. הוא קנה סחורה בטולכרם ורוצה להיכנס עם מכוניתו חזרה הביתה. אבל החיילים לא מאפשרים לו לעבור בשער כי אין בידיו אישור להעברת סחורה.כך הוא יושב כאן על האבן משעה 9 בבוקר. ועכשיו כבר 4 אחה"צ. בלי מים ובלי לחם. ובלי כל מושג מתי ישחררו אותו לדרכו. האיש מוכר לכל התושבים העוברים בשער. הם מעידים שהוא תושב הכפר, ושהוא האימם של המסגד. איש מכובד על העדה. על החיילים זה לא משפיע. בלי אישור בפיסת נייר – אין תזוזה.תמי מפעילה את כל קווי הטלפון המוכרים לה: המוקד ההומניטרי, המת"ק, אפילו קצין אג"מ חטיבתי. כל אחד מאלה מבטיח שהוא מייד מטפל בכך.  ולכל אחד מאלה אנו מצלצלות שוב ושוב, ואין ישועה. מתברר בינתיים שהחיילים לקחו ממנו לא רק את תעודת הזהות אלא גם את המפתחות, זה ממש בניגוד לחוק. אסור להם לעשות זאת. הרמת"ק אומר לנו : "זה יעלה להם ביוקר". (לא מניה ולא מקצתיה).

בינתיים עוברים כל הזמן – כלי רכב, הולכי רגל, עגלות עם חמורים ואפילו ילד לבדו ללא הורים. המקום שוקק חיים.  אף פעם לא ראינו תנועה כזאת בשער 753. תנועה ממש עמוסה.
מצחיק לראות איך מעכבים חמור המושך עגלה קטנה, מבקשים מבעליו תעודה כמו מנֶהג מכונית, ובודקים בכליו.

מהכפר מגיעה אשה עם טוסטר אובן על ראשה (אולי זאת טלוויזיה) ועם חבילה ביד, ובעלה הולך לפניה בידיים ריקות. עם כל זה עליה ללכת ברגל מהשער עד הצומת שם תוכל לעלות על מונית. מרחק די רב לאשה במצב כזה. אבל איש לא מתלונן. אלה החיים. 
עוד אדם מגיע כשבידו אופניים אדומים בוהקים על הרקע העגום מסביב, כנראה קנה לבנו הקטן. לפליאתנו הוא עבר ללא בעיה.
מגיעה מכונית מהכפר, יוצא ממנה אדם ומגיש למעוכב שלנו שקית. כנראה סנדוויץ. כל הכפר כבר יודע מי מעוכב כאן. באים עוד אנשים ואומרים לחיילים שהוא אימם של המסגד, בעל חנות מכולת, מוכר ומכובד על כולם. מדברים אל העצים ואל האבנים.  האיש יתייבש כאן עד שיביאו אישור.תמי הגיעה בטלפונים עד ראש המת"ק שבאופן אישי אמר שמישהו יגיע מייד.  מחכים…

בינתיים אנחנו משוחחות עם אנשי הכפר שהגיעו. לדבריהם זהו הפתח היחידי לכלי רכב לכפר. בצד הפונה אל טייבה אין גדר כלל… אבל כדי שמכוניות לא יעברו יש שם תעלה. אפילו חמור עם עגלה לא יכול לעבור שם. צעירים יכולים לעבור שם ברגל. (וישנם כמובן שב"חים שעושים הכל כדי להתפרנס).
ועוד הם מספרים שידוע להם שבקרוב השער הזה ייסגר לתנועה ולמעבר הולכי רגל, ובמקומו יישאר רק "שער חקלאי" שייפתח לעתים מזומנות בלבד, עדיין לא ידוע מתי ולכמה זמן. במקום מעבר כאן –  ייפתח שער לג'בארה ליד מעבר התאנים. (השער של אבו חאתם). כדי להגיע לאדמותיהם, במקום להגיע ישר למקום תוך 5 דקות, יצטרכו אנשי  הכפר לנסוע לשם כביש עוקף (מטול כרם לא-ראס) וגם לעבור בַדרך מחסום.

17.00 סוף כל סוף מגיעים שני אנשי מת"ק ומתחילים לדבר עם החיילים. מרחוק אנו מבינות שהם במסע שכנוע. שני קציני מת"ק אינם מצליחים לשכנע סמל ו 3 חיילים. אחר דיון ממושך הם מביאים לפלסטיני את תעודת הזהות שלו. תמי מתקרבת, והמת"קניק אומר לה: "אל תתקרבי, אנחנו לא צריכים את העזרה שלך, מסתדרים בלעדייך". ואז תמי שואלת אותו: "ומה עם המפתחות של האוטו?"
 הוא מופתע. חוזר ולוקח מהחיילים את המפתחות ומחזיר אותם לאיש (היו מסתדרים בלעדיה…). לולא התערבה, היו נוסעים משם כשהמפתחות עדיין בידי החיילים הנזופים.אמנם התעודה והמפתחות בידיו, אבל זה עדיין לא מספיק. מכונית של אחד מתושבי הכפר מובילה את המכונית של המת"ק אל תוך הכפר לבדוק אם אומנם יש לאיש חנות. 
אנחנו מחכות עד שיגיע ה Happy end.

17.50 המכוניות חוזרות. אכן יש שם חנות חדשה. וסוף סוף האיש נכנס למכוניתו ועובר בשער.עוצר לידנו ומודה לנו. מתברר שאנחנו מכירות אותו. כבר פעם עזרנו לו לעבור (כתבתי על זה סיפור ארוך גם אז).  18.00 נפרדנו ממנו בידידות ויצאנו הביתה.