מוסה למד במכללה בבית לחם להיות מורה דרך בפלסטין. הכרנו אותו בשבת לפני 10 ימים בסיור שערך ארגון “זוכרות” להכרת הכפרים הפלסטינים שנהרסו ב-48. על כפרים אלה קק”ל נטעו חורשות כדי להעלימם מן העין.  נוכחנו לדעת שהוא מכיר היטב את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של גוש עציון, כבן המקום מהכפר חוסאן, לכן הזמנו אותו להדריך אותנו באזור.

יצאנו מראש העין בשעה 9.00 ושמנו פעמינו לכיוון ההתנחלות נווה דניאל, שממוקמת על מה שהיה לפני 1948 מקאם נבי דניאל. לפני הכניסה לנווה דניאל עצרנו בצד הדרך וראינו שני פלסטינים רכובים על חמורים. מוסא סיפר שכדי להגיע ולעבד את אדמות שלהם הם צריכים לחצות את כביש 60 הסואן מאוד.

בנווה דניאל, בנקודת תצפית גבוהה, מוסה ראה לראשונה בחייו ראה את הכפר שלו מהכיוון הזה. למרות שהוא מורה דרך במקצועו הוא לא מורשה להגיע למקאם נבי דניאל (משום שהוא נמצא בין ההתנחלות נווה דניאל לבין המאחז שדה בועז).  מוסה סיפר על אדמות הכפר חוסאן, שהוא וכל תושביו לא יכולים להגיע אליהם בגלל ההתנחלויות. עד לפני שנתיים עוד ניתן היה להגיע לאדמות, אך מאז הדרך נחסמה בתילי אבנים בלתי עבירים. הוא הראה לנו כיצד נחסמה הדרך למכוניות מאל ח’אדר לאדמותיהם. הוא הצביע על הכפרים ההרוסים מ 1948 באזור שנותרו חרבים אך עליהם נטועים יערות קק”ל. צאצאי התושבים המגורשים מכפרים אלה חיים היום במחנה הפליטים דהיישה.

שני מחסומים עברנו עד שהגענו למקאם. שער הכניסה להתנחלות ושער היציאה ממנו בואכה למאחז שדה בועז. המחסום השני נפתח רק לבני המקום היהודים. חיכינו שמישהו מהם יגיע ויפתח את השער ולבסוף הצלחנו להיכנס בעזרת תושבת המקום, שמתגוררת בשדה בועז כבר 14 שנים וההתנחלות קיימת כבר 15 שנים. 

פנינו לכיוון השלט “מצפור האלף” והגענו לנקודה הכי גבוהה  ששיערנו שבה היה המקאם (שלא נותר ממנו זכר). במקום גדלים עצי אלון מטופחים, יש שולחנות קק”ל, ומסתבר שהתושבים מטפחים שם אתר לזכר בן שנפל בצבא. אין זכר ולא תזכורת למקאם המוסלמי.            

הנקודה מאוד גבוהה ונשקף ממנה נוף מדהים של השיפולים המזרחיים של הרי יהודה לכיוון מדבר יהודה. מצפון ניתן לראות את פאתי בית לחם. על אנטנה גבוהה מאוד מצויר דגל ישראל לכל הגובה (מכוער ומעורר מחשבות  משד ה בועז  נסענו דרום מערב, חלפנו על פני התנחלויות אלעזר וראש צורים והגענו לבית זכריה (במפה הוא נכתב: בית סכריא). לפני שבועיים התראיין בבית סכריא אלון ליפשיץ (מ “במקום”). פגשנו את אבו איברהים, תושב הכפר, שסיפר ההיסטוריה שלך המקום. ביקש שלא נקרא למקום ח’רבת זכריא, כי זהו אינו מקום חרב אלא כפר שקיים מאות שנים ונקרא בית זכריה. הראיון איתו צולם על ידי יפתח. הכפר קטן מאוד ומוקף כולו בהתנחלויות של גוש עציון: נתיב האבות, אלון שבות, אלעזר,  ראש צורים, כפר עציון, בת עין… 

המינהל האזרחי אסר על הפלסטינים להציב בכניסה לכפר שלט עם שמו. כל הקהילות כמו ח’אלת בלוטה הן חלק מהכפר בית זכּריה.  נראה שהצרוף בין האיסור לשים שלט עם שם הכפר לאיסור לבנות מיצר קהילות קטנות ונפרדות – כמו קהילות של בדווים שנטו אהליהן פה ושם.                                      לאחר הריאיון המצולם בבית זכּריה (ואחרי שקנינו ענבים מתוקים וצימוקים בדוכן של אבו איברהים) המשכנו לכיוון העץ הבודד. זה העץ שמתיישבי גוש עציון, לאחר נפילת הגוש במלחמת 1948, היו מדברים אודותיו בגעגועים. ראינו קבוצות של תיירים ישראלים מתגודדות סביב העץ (שנבנה סביבו אמפיתיאטרון קטן), ושומעים בהתרגשות את סיפורו של גוש עציון וכמיהת תושביו לעץ האלון עצום הממדים.                                                           לפי עצתו של מוסה המדריך המשכנו בדרכנו על כביש 3157 מרחוק ראינו את תוקוע הפלסטינית ולידה התנחלות תקוע הישראלית, את התנחלות נוקדים (מקום מגוריו של ליברמן) והמדריך הסב את תשומת ליבנו באיזו מהירות התנחלות נוקדים מתפתחת.    

מרחוק ראינו את הר הורדוס, ההרודיון, מתנשא בלב המדבר (ההר שהורדוס המגלומן בנה לקברו) ואני חשבתי על המגלומניה של מדינת ישראל, שמשלה את עצמה שתוכל לשלוט לנצח על מיליוני נתינים פלסטינים חסרי זכויות.